"Marauder", האלבום החדש והשישי של אינטרפול, הוא הטוב ביותר של הלהקה מאז "Antics", השני שלה שיצא ב-2004. זה לא עניין של מה בכך. אם להיות כן, עמוק בפנים ידע כל מי שהתאהב ברביעיה הניו יורקית בתחילת שנות האלפיים, וששני האלבומים הראשונים שלה - "Turn on the Bright Lights" האדיר והנצחי מ-2002 ואותו "Antics" - הפכו לחלק בלתי נפרד מפסקול חייו ולדם מדמו, שהיא לא תצליח לגעת שוב בקו הרקיע של מנהטן. זה כמעט בלתי אפשרי. זה מתסכל, אבל הקסם הנדיר ההוא פסח עליה מאז, כמו שהוא פסח על הקולגה שלה לאותם ימים משוגעים ומציתי דמיון במנהטן - הסטרוקס. כמעט אותו סיפור בדיוק - שני אלבומים ראשונים שהם לתמיד, ואחריהם ניסיונות הרבה פחות מוצלחים. החיים, הגיל, היצרים - לפעמים זה פשוט הולך לאיבוד. קורה לטובות ביותר.
אבל "Marauder", שמגיע ארבע שנים אחרי "EL Pintor" הסתמי, הוא סיפור קצת אחר. חשוב לומר: הוא לא משחק בליגה של שני האלבומים הראשונים של אינטרפול. כאמור, אסור להשוות. אבל יש בו משהו שבכמה רגעים מצליח להקפיץ את הלב כמו אז, כמו פעם. יש בו איזו אווירת סכנה, של דחיפות מסוימת, של הרפתקה שהיית רוצה לצאת אליה ושזה יהיה פס הקול שמלווה אותה. העיר קוראת לך, צא לטרוף אותה. כלומר תדמיין שאתה יוצא לטרוף אותה, השנה היא לא 2002 ואתה לא בן 28. לא צריך להגזים.