בינות להמולת הרוכלים והדוכנים, הענתיקות והגרוטאות שנערמו באקראי, בשכבות מרושלות על גבי שכבות, הסתובבתי, ולפתע ג'ון נעלם. עמדתי כך, זרים חולפים על פני, מטלטלים אותי משני צדדי, כפות ידי הולכות ומתכסות בשכבת הזיעה הראשונה והמוכרת של הפחד, צללים מתעתעים בקצות שדה ראייתי החזיונות הקלושים והמשונים שהרופאים לחשו שהם רק פרי הדמיון אבל בעיני היו אמיתיים, ממשיים, מוחשיים, ונדמה שהם גדלו וגדלו עד שכבר לא יכולתי לראות דבר פרט לצורותיהם האפלות. ברגע ההוא הבנתי פתאום עד כמה אני רחוקה מהבית, מהחיים שפעם דמיינתי לעצמי.
מאוחר יותר ג'ון צחק, התעקש שהוא נעלם לדקה ולא יותר מכך, אבל בפעם הבאה שהזמין אותי לבוא איתו נענעתי בראשי ובפעם שאחריה מצאתי תירוץ אחר. במקום זאת העברתי שעות שעות ארוכות, בודדות, מייגעות בהיכרות עם מנעמי טנג'יר בין כותלי דירתנו הנוחה. אחרי השבוע הראשון ידעתי כמה צעדים נדרשים כדי להגיע מקצה אחד שלה עד לקצה הנגדי ארבעים וחמישה, לפעמים יותר, תלוי בגודל הצעד.
בסופו של דבר התחלתי להרגיש את החרטה של ג'ון מרחפת מעלינו, גדלה והולכת, וחילופי הדברים בינינו הצטמצמו לענייני יומיום, כספים, שכן הקצבה שלי היתה עיקר הכנסתנו. ג'ון היה גרוע בכספים, הוא אמר לי זאת פעם בחיוך, ובזמנו חייכתי כי חשבתי שהוא מתכוון לומר שלא אכפת לו מכסף, שכסף לא מטריד אותו. אבל המשמעות האמיתית של דבריו היתה, כך גיליתי עד מהרה, שההון של משפחתו אזל כמעט לגמרי, והמעט שנותר נועד רק לספק לו בגדים נאים כדי שיוכל להמשיך להעמיד פנים שעדיין יש בידיו העושר שהיה לו פעם, העושר שאליו נולד ושעדיין הרגיש שהוא זכאי לו. אשליה, כך הבנתי מהר מאוד. וכך, אחת לשבוע נתתי בידיו את כספי הקצבה שלי, וזה לא הפריע לי, לא עניין אותי לדעת לאן נעלמים המספרים האלה בסופו של דבר.
וג'ון הוסיף להיעלם מדי פעם: אל תוך עירו המסתורית, שאותה אהב בעוצמה שלא הצלחתי להבין, שאת סודותיה יצא לחקור לבדו בשעה שאני נותרתי בפנים בו-בזמן השובה והשבויה.