פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא מהעולם הזה: פסטיבל מטאור שלח אותנו לחלל

      בסוף השבוע האחרון קיבוץ להבות הבשן הגלילי אירח אירוע מוזיקלי שהציב רף חדש כנגד כל הסיכויים. לנה דל ריי פשוט לא הייתה רלוונטית ותחושת האופוריה מסרבת לעזוב אותנו. ביקורת

      פסטיבל מטאור (יח"צ , אריאל עפרון)
      לא נרגעים מהאופוריה (צילום: אריאל עפרון)

      אפתח בתשובה על שאלת המיליון: אז לא. לנה דל ריי לא הייתה חסרה ולא הייתה נחוצה מראש. כל שנותר הוא לחוש צער על כל אותם אמנים שביטלו ונזכרו רגע לפני שנחתו בנתב"ג שיש מצב שהכיבוש לא קול בעיניהם. ואני חשה צער כי בסוף השבוע האחרון התרחשה לידה של אירוע שעשה היסטוריה קטנה במונחים מקומיים - והם העדיפו לא לקחת בו חלק.

      ופסטיבל מטאור בהחלט נולד כמו תינוק. הוא נלחם, הורגש בכל הגוף ובא לעולם בתהליך סבוך, מאתגר וכואב שהוליד תוצאה מהפנטת שגרמה לאלפי תל אביבים ועוזריהם לנדוד במשך שלוש שעות אל הגליל העליון. ממלצרית שאפתנית של אייל שני ועד סטודנטית חולמנית מרימון. הווייב עוד לא לגמרי ברור, לא מהודק, אבל זה לגמרי בסדר.

      התקלות היו חלק בלתי נפרד מהאירוע, אך נסלחות רק כי מדובר באירוע ראשון. אפשר להגיד שקיבלנו אווירה חללית, שש במות מושקעות, ו-130 הופעות בתמהיל מדויק שיספק היפסטרית וקיבוצניק כאחד. מדובר בהתקף פומו מטריף שנפרש על שלושה ימים ומשכיח את הלכלוך, העייפות, הרעב בבטן ושלא נתנו לנו להכניס אלכוהול. או אוכל. או משהו מלבד עצמנו. מזל שהתיאבון להספיק כמה שיותר הופעות וההתפעלות מכל אחת מהן עלו על כולם. אולי זה מסביר למה מצאתי את עצמי מעולפת באמצע ההופעה הלילית של יאנג לין, מוכת בושה אך בעיקר מאוכזבת ממה שהחמצתי.

      השורה התחתונה ברורה: אם החבר'ה של נרנג'ה יחליטו להפוך את "מטאור" למסורת. יש כאן רעיון שאפתני שהצליח כמעט להתממש, כישרונות מקומיים וזרים שלא נרתעים מהטוויטר של רוג'ר ווטרס וקהל שצמא לזה. אין סיבה שעם הזמן וההתמקצעות הנדרשת הם לא יוכלו לתת פייט לפסטיבלים המקומיים, ואף אגזים ואומר - גם לאירופאים. הרי כבר הצלחנו להביא אותם פעם לקיבוץ בשביל להתנדב, אז כמה מורכב כבר יהיה להביא אותם כדי להתקרחן?


      A$AP Ferg

      אין לי יומרות גדולות או סופרלטיבים מקצועיים בכל מה שקשור להיפ הופ, אבל מדובר באחד האמנים שהצליחו להעביר את המסר של הפסטיבל בצורה חד משמעית: אינדינגב זה נייס, אבל באנו להרים את הרף. הז'אנר בדיוק התחיל לסחוף את האוזן הישראלית בשנים האחרונות, ואי אפשר שלא להישטף מהגל שלו בהנאה. הראפר מהארלם שלט בבמה המרכזית והקהל היה מאולף. בין לבין הוא לא היסס להשחיר על לנה דל ריי, מה שבהחלט הצליח לשבות את הצופים סופית.

      ASAP (יח"צ , אריאל עפרון)
      לא שם על לנה. A$AP Ferg (צילום: אריאל עפרון)

      Soulwax

      את הרכב הרוק האלקטרוני מבלגיה לא הכרתי עד הפסטיבל, אבל אין ספק שמדובר בהופעה שסיפקה את אווירת החו"ל שכל כך הובטחה לאורך כל מסע יחסי הציבור של הפסטיבל. אפשר להגיד שהתפוצץ לי המוח, במובן הכי מילולי של פירוק התודעה שלי לחלקיקים. והגעתי חולה מאוד ועם איסור חמור על צריכה של משני תודעה, אז מה שהרגשתי אמיתי. גם מי שלא מתחבר באופן כללי למוזיקה אלקטרונית לא יכול להתעלם מאחת ההופעות הכי מושקעות ומדויקות שנצפו על במת הפסטיבל. החל מעיצוב הבמה המהודק לפרטים הקטנים ועד התופים הענקיים והווייב האייטיזי המושלם והלא צפוי.

      סולווקס (יח"צ , אריאל עפרון)
      המוח עף. Soulwax (צילום: אריאל עפרון)

      Garden City Movement

      גויים זה נחמד והכל, אבל ההופעה של הטריו אינדי-פופ המקומי של רועי אביטל, יוער סער ויוני שרוני המוכשרים עד כדי קנאה היו אחד מרגעי השיא המכשפים של הפסטיבל. לא אשקר, מדובר בהרכב שהוא פייבוריט חזק ופרטי, ודווקא בגלל שזו לא הפעם הראשונה שאני צופה בהם - מדהים איך תחושת ההיפנוט לא מצליחה להתפוגג. נטולי מניירות מתישות, השלישייה מפיקה סאונדים מופלאים שמדברים בעד עצמם. ראוי להזכיר שרק לפני ארבעה חודשים הם השיקו אלבום שני ומצוין לא פחות מהראשון שלהם.

      ברי סחרוף

      השעה שלוש בלילה ונדמה שדווקא סחרוף בן ה-60 הוא זה שהצליח להפיג את התשישות ואת החרדה משינה באוהל. כאילו, קצת נאיבי לחשוב שתל אביבים אמורים להסתדר בתנאי שטח רק בגלל שהדירות שלהם מזכירות אתר בנייה. אבל אין ספק שאחרי יום מפרך, סחרוף היה סגירה מושלמת ואנרגטית עם שירים מוכרים, טובים וחוצי מגזרים.

      דודו פארוק

      הערב הראשון של מטאור היה רק החימום, השני כבר היה עמוס בציפיות וסטרס. אבל דווקא ההופעה הכי מבוקשת ומסקרנת של הראפר הכי מדובר בארץ, היא זו שנפלה קורבן לתקלות סאונד טכניות שהובילו לעיכוב וקיצור משמעותי של ההופעה (עלה עם שלושה שירים בלבד). בהמשך גם הביאה לעצירתה הממושכת - דווקא ביוזמת האמן בן ה-21. אפשר וזה בסדר להתבאס על זה, אבל עדיף להעריך אותו על התעוזה והפרפקציוניזם. עם זאת, הקהל היה מגוון, חוצה מגזרים ומאוחד. דו קיום זה הכי כאן.

      דודו פארוק (יח"צ , אריאל עפרון)
      כמה בא לנו ערק. דודו פארוק (צילום: אריאל עפרון)

      ג'יין בורדו

      ערב לפני הפסטיבל קולגה הציע לי לבדוק הופעות עם קהל שסביר שלא ארצה להיתקע איתו במעלית. ובכן - קלאסי ג'יין בורדו. מצוידת בחברים ציניים ורקובים החלטנו לטבול בבריכת הקלישאות והיוקללה של דורון טלמון, לצד נערות שהרגע יצאו לחפש"ש ובטוחות שהחיים זה משהו שאפשר להתמודד איתו. אבל עזבו את זה. נהנינו. לאללה. חמודים יותר מכלב פומרניאן ואופטימיים יותר מנסיכות של דיסני. ישבו מעולה על הספוט של הרגוע של צהרי שישי. מה מוסר ההשכל? לפעמים לא חייבים להתחכם, עינב באמת צריכה לחזור למושב ויש לי גילטי פלז'ר חדש.

      עינב – ג'יין בורדו (יח"צ)
      מישהו להתנחם איתו. ג'יין בורדו (צילום: יח"צ)

      המסך הלבן

      העולם נחלק לשניים: אנשים שמעריצים את המסך הלבן בכל לבם ואלו שלא מצליחים לראות מעבר לגימיק. ובכן, גילוי נאות, אני מעריצה מושבעת. לא החמצתי אף לא הופעה תל אביבית אחת של ההרכב בשנתיים האחרונות ואני יכולה להגיד שאהבתי אותם לפני שזה נהיה קול. אוקיי? עכשיו נמשיך.

      המסך הלבן הם הרבה יותר ממוזיקאים. הם מפגן אמנותי שזקוק לקהל שיבין, יאמין ויזרום איתו. הטקסטים שלהם חריפים והופעות לייב עושות להם כל כך, אבל כל כך טוב, עד שהתוצאה מהפנטת. ההופעות שלהם תמיד מצוינות ומחושבות עד הפרט האחרון ואין ספק שהמרחב והבמה הגדולה רק נתנו לכל הטוב הזה להתפוצץ על הקהל שכבר ממזמן לא מורכב רק מהיפסטרים אנינים. גבריאל ברויד הוא פרפורמר היסטרי ומבריק שמצליח לגרום לקהל לצרוח, לקום, לשבת, להתפשט ולגעת בעצמו. העובדה שאנשי הסאונד נאלצו להשתיק את ההגברה רק כדי שירדו מהבמה אומרת הכל. הקהל המשולהב והרעב פשוט סירב לתת להם ללכת. זה לא היה קול. אבל יחי המסך הלבן.

      המסך הלבן (יח"צ , אריאל עפרון)
      פרפורמרים היסטריים. המסך הלבן (צילום: אריאל עפרון)

      Rhye

      ערב נוסף יורד על הקיבוץ עם הרכב האינדי-סול המלטף ונעים שהגיע הישר מקנדה. כן, מהיוצרים של ג'סטין טרודו. המוזיקה שלהם גרמה לקהל בעיקר לרצות להתכרבל בתוך ענן. בקטע טוב. עם זאת, הליין אפ לא החמיא להם והשיבוץ לשעת לילה שרק מעלה עוצמה - פחות התאים. גם החפיפה עם פליי-לו לא עזרה במיוחד.

      Flying Lotus

      וואו. וואו. וואו. אין מספיק סופרלטיבים שיכולים לתאר את השואו של המפיק המוזיקלי פליי-לו. נרנג'ה הבטיחו חו"ל ובכל פעם הגבירו עם הטיזינג, עד שהלילה של שישי הגיע לנקודת הרתיחה שלו. ה-שיא של השיאים. מצויד בווידאו ארט מוטרף, סאונד דאנס-אלקטרוני מטריף שקשה לתאר ואווירת קרחנה כללית, הוא הצליח להרים גם את המנומנמים ביותר שלא ממש בקטע של קלאבים.

      פליי לו (יח"צ , אריאל עפרון)
      לוטוס מעופף. Flying Lotus (צילום: אריאל עפרון)

      לולה מארש

      שבת מנוחה עם הרכב האינדי-פולק שכבר רגיל לכבוש במות פסטיבלים בטבעיות ונונשלנטיות שובת לב. לולה מארש, בניצוחם של יעל שושנה כהן וגיל לנדאו, הם מה שג'יין בורדו רוצים להיות אבל יש להם אחות גדולה שהיא גם יפה גם מוכשרת וגם תמיד יש לה חבר מושלם. שושנה כהן, מצוידת בקול רך ועוצמתי, סאונד קסום ועמוק וגיטרות חולמניות, מנצחת על הקהל שהפך לשבוי שלה כבר בשלב הבאלאנס. הגיעו בתזמון מושלם שסייע עם תהליך ההדחקה שכל הטוב הזה עוד רגע נגמר.

      לולה מארש (מערכת וואלה! NEWS , דורין אליהו)
      מכשפת. יעל שושנה כהן, לולה מארש (צילום: דורין אליהו)

      קמאזי וושינגטון

      לא צריך להיות חובב ג'אז גדול כדי ליהנות מההרכב של הסקסופוניסט האמריקאי קמאזי וושינגטון, שמלהטט בין כמה ז'אנרים במקביל. מצויד באבא שלו ובעשרה נגנים מבריקים, אפשר היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בהצצה לג'אם סשן אינטימי ומדויק. בין לבין הוא הוסיף כמה פנינים על אהבה, שלום וקבלה, שקיבלו רלוונטיות בפסטיבל שהפוליטיקה אנסה אותו בברוטליות. החיבור עם הקהל הישראלי היה כאן לא פחות ממתבקש.

      קמאסי וושינגטון (יח"צ , אריאל עפרון)
      גרוב. גרוב. גרוב. קמאזי וושינגטון (צילום: אריאל עפרון)