ג'ון פאהיי - Blind Joe Death
האלבום המקורי יצא ב-100 עותקים בלבד, כיוון שפאהיי היה עסוק בלפתח את סגנונו האישי ולא נשאר חייב למוזיקת הפופ של אותה תקופה. הוא הקשיב לחומרים שונים כדי לקבל השראה אבל גם יצר חומרים משלו. היצירות שלו השפיעו על ציבורים מסוימים. החל ממי שהיה מעורב במוזיקת עם, ומאוחר יותר אנשים ששילבו בין מוזיקת עם לפופ והרבה מהקהלים של סוניק יות' שחזרו למקורות.
גלן ברנקה - The Ascension
בשנותיי המוקדמות בניו יורק פניתי למודעה שמצאתי ב- Village Voice, שבעקבותיה עבדתי עם גלן וניגנתי באלבום הזה. הוא היה אחד מהאומנים האלה שאי אפשר לחוות את המוזיקה שלהם בלי להיות נוכחים בה. אפשר לשמוע את האלבומים אבל זה לא יהיה אותו דבר. האלבום הזה מצוין ומכיל את היצירות הטובות ביותר שלו, אבל יש הבדל בין להאזין לו לבין להיות במקום ב- 110 דציבלים. הוא היה גאון.
איינסטורזנדה נובאוטן - Kollaps
האלבומים המוקדמים של נובאוטן היו פריצת דרך מרשימה, בעיקר בגלל שהיצירה שלו הושפעה מהמוסיקה הגרמנית הברכטיאנית, עם אמצעים מהפכניים כמו שימוש בכלי ריתוך ומטחנות על הבמה. בסופו של יום, כמו שאמר ג'ון קייג', הכל מוזיקה. החומרים של נובאוטן נבעו מהגישה של "יש לנו גיטרות חשמליות על הבמה וגם רעשנים שיכולים לחבר את היצירה שלנו למוסיקה הפוטוריסטית של שנות ה-20". זו אחת מהיצירות הגאוניות שלו.
ג'וני מיטשל - Ladies Of The Canyon
אני אוהב את המילים שלה, את הגיטרה ואת הכיוון. כולם מהווים השראה עבורי. אני אובססיבי לשיר "Conversation" שמספר על רומן סודי. בכלל הדרך שבה מיטשל מספרת את הסיפורים שלה די מדהימה, במיוחד עם הליווי העדין של הגיטרה. הדרך שבה היא משתמשת במקהלת הנשים ברקע דומה לאלבומים של נזירי מרדית' ולכן אני אוהב דווקא את החומרים המוקדמים שלה. כולם רואים בלוז בתור הקלאסיקות שלה, שגם אני אוהב, אבל אני מרגיש ש- Ladies of the Canyon כמעט נשכח. בכל פעם שאני שומע אותו, אני מרגיש שהוא מספר לי דברים חדשים גם על חיי.
אורנט קולמן - Dancing In Your Head
כשהקשבתי לאלבום של אורנט קולמן הרגשתי שאני מרגיש כוח עצום. הוא יצר את כל האלבומים הכי פורצי דרך וזה פתח עבורי עולם שלם של ג'אז. חלק מהאלבום הוקלט במרוקו עם ה- Master Musicians of Jajouka. כל אחד מהטרקים באלבום מעורר השראה.
The Grateful Dead - Anthem Of The Sun
מדובר באלבום שהלהקה ניסתה ליצור בסטודיו וזו חוויה של לא פחות מהופעה חיה. הם הצליחו לשלב באלבום חומרים גם מהסטודיו וגם מההופעות, האטו והאיצו את המוזיקה והוסיפו את המימדים הטריפיים לסאונד שבסטריאו. הוא אולי לא אלבום מושלם ולא השיג את המטרה האמיתית שלו, אבל בהחלט מדובר בתוצר שהעלה את הרף והשיג משהו מאוד מיוחד. אין הרבה אלבומים שנשמעים ככה.
Talking Heads - Talking Heads: 77
בשנות ה-70 המאוחרות עברתי לניו יורק וקיבלתי השראה מכל החומרים של ה-CBGB. Talking Heads היתה אחת מההשפעות הגדולות ביותר של התקופה. ברגע שראיתי אותם הרגשתי סוג של קליק. פתאום המוסיקה שלהם הפכה לחשובה מאד עבורי. הקשבתי לרבים מהאלבומים שלהם. הם היו להקה מדהימה וניסויית, זו היתה המוסיקה האומנותית של התקופה.
Pavement - Slanted And Enchanted
Pavement היו הלהקה האהובה של שנות ה-90 ועבורי הם מסמלים את התקופה יהרבה ותר מנירוואנה לצורך העניין. בגלל שהם היו מן "ברדקסיטים" ושילבו אלמנטים מכל מה שבא לפניהם, כמו בתקופת הסוניק יות' והגראנג'.
לסטפן מלקמוס יש קול מוסיקלי והם היו להקה גדולה למרות שכל אחד מחבריה גר בעיר אחרת. הם בקושי התאמנו והשירים שלהם תמיד "נזרקו" ביחד, באופן שהפך את המוזיקה שלהם למעוררת השראה יותר מכל דבר אחר מהתקופה.
Circuit des Yeux - Reaching for Indigo
לא קל לי להסביר למה האלבום הזה תפס אותי. המוזיקה של הליי פוהר עשתה רושם של כזו ששואפת להתעלות ולהפוך לבעלת משמעות. השירים הם האוסף הטוב ביותר שהיא יצרה עד היום, המוזיקאים הסובבים אותה תורמים אלמנטים פנטסטיים וההפקה היא גם עדינה וגם נגישה. אני אוהב את הקול שלה. הוא לא רך או פשוט. האלבום הוא הפקה מתוחכמת יותר של אינדיגו. השאיפה הנועזת של היצירות שלה והליריקות המרומזות והמסתוריות שלה הופכות את האלבום לקסום ורוחני יותר.
ג'ון קייג' - אוסף השירים של ג'ון קייג' מ-25 שנות יצירה
האלבום הזה יצא ב- 1958 עם אוסף שירים של 25 שנות יצירה, משנת 1932 עד 1958. התעניינתי בחומרים של קייג' ששילבו פסנתר ותיפוף מתכתי. הוא היה יצירתי מאד והגדיר תפיסה חדשה בנוגע למוסיקה של המאה ה-20. הדרך שבה הוא הגדיר אותה כללה את כל הרעשים והצלילים האמביינטיים, והדברים שהפכו לזרמים המוסיקליים של המאה ה-20.
לי רנאלדו יגיע ב-20 בספטמבר להופעה במרכז ענב, תל אביב.
לכרטיסים.