רומנו קוראים לו. איש אפור. מה זה חשוב מה שמו הפרטי? עורך דין של קטנות. גרוש מוכה. אב מחוק. אח כמעט מחוק. חיפאי שנושם אדי אמוניה ממפעלי המפרץ. גבר בן חמישים ושבע שנכנס אל העמוד הראשון של הרומן הזה כשהוא מנסה לאונן, ונכשל. ככה יוצאת איילת שמיר לדרך בספר החמישי שלה, "נטל ההוכחה"(גילוי נאות: הספר השני, "בזמן מלחמה",היה משותף לה ולי ).
ספר אחר ספר בוחנת איילת שמיר אנרגיות של גבריות. לעתים שונות זו מזו, לרוב מנוגדות זו לזו. בעניין, באינטנסיביות, לפעמים בחיוך קטן, תמיד בפליאה ביקורתית. היא כותבת על העניין המפותל הזה של להיות גבר. הפעם האתגר שלה, האתגר שאיתו היא מתמודדת בהצלחה מרגשת, הוא למצוא בתוך גבריות כבויה ומשעממת את הליבה החבולה והבוערת של שני גברים, בעצם שלושה. היא לא יוצאת לחפש כאן את האקסצנטרי. היא מחפשת את הקיצוני-שבתוך-האפור, את האינטנסיבי שבתוך הרגיל. יש מסורת ארוכה לספרות שעוסקת באנשים רגילים מאוד שנקלעים אל מצבים בלתי רגילים. כך נוח של ספר בראשית, שהיה "איש צדיק", ובעיקר "תמים", שלא עשה שום מעשה ראוי לציון, ודווקא הוא נבחר להציל את העולם מן המבול, ואחר כך להתבזות לעיני בניו; וכך הרבסט של עגנון שהיה מלומד ירושלמי עבש, עד שליווה את אשתו אל חדר הלידה ושם התאהב עד טירוף בשירה הגברית והשטנית.
