פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מוזר לי מאוד לכתוב את המכתב הזה בזמן עבר": החברים כותבים לאמיר פרישר גוטמן

      שנה לאחר מותו הטראגי והמטלטל של המוזיקאי והיוצר אמיר פרישר גוטמן, כתבו העמיתים לעבודה והחברים לאורך השנים, מכתבים מרגשים לחברם האהוב שמת בטרם עת. ביום שני יופק אירוע מיוחד לזכרו במסגרת פסטיבל המוזיקה ראשון לציון

      "מוזר לי מאוד לכתוב את המכתב הזה בזמן עבר": החברים כותבים לאמיר פרישר גוטמן

      אוהד חיטמן

      היי חבר,
      זה נראה לך הגיוני ששנה שלמה לא התכתבנו? או ש"נזפת" בי כדי לעורר בי השראה ולפעול למען חיי? ותמיד עם החיוך של "אני יודע". ולמען האמת אני מודה, תמיד ידעת.
      אתה הרי יודע שאין הרבה אנשים בעולם הזה שאני באמת מקשיב לדעתם, או שמסוגלים להזיז אותי מקו המחשבה שלי.

      ואתה, איכשהו בכל תחנה בחיים שלי ושלך הצלחת לעשות את זה ולהיות עמדה עבורי לפריצות דרך. בין אם לפני העצרת בכיכר רבין כשעמדנו לשיר ביחד אחרי הרצח בבר נוער את "אל תעצמו את העיניים". אני, עוד קצת חששתי לצאת ככה פומבית מהארון. אבל אתה, שהיית שם וחיבקת במילותיך - גרמת לי לעלות על הבמה מחוזק ושלם. בין אם כשבחרת לשתף אותי על החתונה עם ינאי המקסים ובכך נטעת בי את הרעיון של מיסוד היחסים שלי עם רן. הרי שנינו יודעים שאת הרעיון להפתיע אותו בהצעת נישואין גיבשנו באותה השיחה.

      ואולי יותר מהכל, אני זוכר שיחה שלא ארכה יותר מחצי שעה שבה "נזפת" ברן ובי. כשמצד אחד רצינו להגשים את עצמנו כהורים ומצד שני, במשך שנתיים לא עשינו כלום בעניין.
      באותה שיחה מכוננת פרסת בפנינו באופן כל כך פשוט והגיוני את התהליך שעברתם אתה וינאי ובכוח מילותיך ואישיותך גרמת לנו כבר ביום למחרת להרים טלפון לסוכנות הפונדקאות ולהתחיל בתהליך באופן מיידי.

      כשחלית בספק - סרטן, היו לנו שיחות של מעין שותפות גורל וניסיתי אני כמחלים מהמחלה האיומה להשיב לך במעט על כל מה שהענקת לי אתה. אני יכול להמשיך ולספר על הכוח שלך, אמיר. כמה אישיות, כמה אנושיות וכמה אדם שהיית. מוזר לי מאוד לכתוב את המכתב הזה בזמן עבר. הרי יומיים לפני מותך הטרגי עוד נפגשנו בעצרת מחאה אתה ומשפחתך ואני ומשפחתי ועוד תכננו "מפגש פסגה" עם ילדינו.

      בדרך כלל, המילים הם הכוח שלי. יש תמיד הגיון בכתיבה שלי. התחלה אמצע וסוף.
      במקרה שלך, אמיר, שלושת החלקים התבלבלו לי. לא הגיוני לי כל מה שקרה.
      מתגעגע מאוד.
      אוהד חיטמן.

      יובל שם טוב (יובל המבולבל)

      אמיר היקר שלי,
      הכרנו לראשונה בפסטיגל על הזמן. אתה היית כוכב ותיק עם קילומטראז' גדול של הצגות, מופעים ופסטיגלים. ואני? אמן ילדים חדש במגרש של הגדולים.
      מדי פעם הייתי מצחיק אותך מאחורי הקלעים עם דמות שהמצאתי, שנואמת נאומים מצחיקים מעל לדוכן "ראש העיר". וכך גם כינית אותי תמיד מאז.

      בהופעה האחרונה באשקלון בעודי מחליף בגדים מאחורי הקלעים, אני שומע אותך פתאום מספר לקהל שזכית להכיר אמן חדש, מוכשר, ועוד אינספור מחמאות. אני בתמימותי תוהה על מי אתה מדבר שם על הבמה. ולבסוף אמרת את שמי. אני לא האמנתי, אבל בלי לחשוב יותר מדי פשוט עליתי לבמה עם בוקסר וגופייה ונתתי לך נשיקה מול כולם.

      נשארת המום לכמה רגעים ואמרת: "או.קיי". ואז פשוט המשכת במופע. ככה בעצם התחילה בינינו ידידות מצחיקה ומרגשת לאורך שנים. מאז הספקנו לעבוד בעוד כמה הפקות: "כוכב המשאלות", "הדרקון המתוק שלי", ועוד. בזמן הזה זכיתי להכיר בן אדם מוכשר בכל רמה אפשרית. מעבר להיותך רקדן, שחקן וזמר גיליתי גם יכולות בימוי, שפע רעיונות, יצירתיות וכריזמה שסוחפת אחריך את כולם. אבל לפני הכל ואחרי הכל אתה בעיקר בן אדם. בן אדם אמיתי שהולך עד הסוף עם האמת שלו בלי אינטרסים. בן אדם שדואג לאחרים לפני שהוא דואג לעצמו.

      כשעבדנו על ההצגה "כוכב המשאלות", רגע אחרי שכולם הלכו הביתה בסוף החזרות, אתה נשארת לעבוד עד השעות הקטנת של הלילה. כשחזרנו למחרת בבוקר מצאנו אותך מאחורי הקלעים ישן על איזה תמנון. כי כזה היית. התמסרות בלתי נתפסת למקצוע ולסובבים אותך ללא גבולות.

      אני זוכר שכשבאתי לבקר אותך בבית החולים. פתאום ראיתי אמיר אחר. חלש, מכופף וחיוור. וכאב לי לראות אותך ככה. אבל כשהסתכלתי לך בעיניים פתאום ראיתי את אותה האש שבוערת בך. ושום מחלה, תרופה או טיפול כושל לא יכלו לקחת .

      וזה השיר ששמתי לך בביקור, השיר שאתה כתבת והלחנת. השיר שאיתו זכית במקום הראשון בפסטיגל בו הכרנו לראשונה:

      "במוח, לא בכוח, זו הדרך שלך
      יש אמת אחת היא מחכה לך
      אל תיכנע לפחד בדרך אל המטרה
      העתיד שלך מונח בכף ידך
      ובטח שלנצח הטוב ינצח

      אל תוותר על החופש שלך להיות
      מה שבא לך לעשות
      מה שרק אתה רוצה
      ואם רק תבקש אז תמצא בך אש
      להגשים כל מה שרק ליבך ירצה".

      אבל היום האכזר לקח אותך, את המילים, הרוח, האש והחזון שלך. הכל נשאר כאן מאחוריך חבר יקר שלי. וכל זה נותן לנו כוח להמשיך קדימה עם האמת, להגשים את החלומות שלנו ולעולם, לעולם לעולם - לא לוותר.

      אוהב אותך, מתגעגע אליך, שלך תמיד,
      "ראש העיר" שלך,
      יובל.

      טל מוסרי

      אמיר אהוב שלי,
      יותר משנה בלעדיך ואני עדיין חושב, חולם, הוזה אותך ומדמיין שתתקשר ותציע שניפגש. אני מתגעגע לחיבוק, לקול שלך, לשיחות שלנו שהן רק שלנו, לכל מה שאתה היית ותהיה בשבילי לעולם.

      מדי פעם אני פותח את הטלפון וחוזר לשיחת הווטסאפ האחרונה בינינו. אתה הזמנת אותי למסיבת יום ההולדת החדשה שלך (כך קראת לתאריך שבו נולדת מחדש) וכל כך רצית שאגיע לחוף הים עם הקרובים והאהובים עליך ביותר. אני כתבתי לך שלצערי לא אוכל לחגוג אתכם כי אני בטירוף של הופעות באילת. חתמתי את השיחה בסמיילי עצוב ולא תיארתי לעצמי שהיום המאושר בחייך יהיה גם היום השחור שלי. שלנו. של כל מי שאוהב אותך.

      ולו רק ידעת, אמיר שלי, כמה אוהבים אותך. כמה דמעות זלגו ביום שהלכת. כמה אנשים עם עיניים אדומות מעצב הגיעו לתיאטרון הבימה להיפרד ממך. לו רק שמעת את ההספדים שסיפרו על הכישרון שלך, על החבר שאתה, על האבא ובן הזוג שאתה, על הבן אדם המיוחד שהיית.

      יותר משנה חלפה ואתה כל כך חסר לי.
      אני חושב עליך המון ומת לספר לך כל כך הרבה דברים שקורים לי. להתייעץ איתך על המקצוע שכל כך אהבת, לצחוק איתך ולשמוע את החכמה שלך.

      לשמחתי כתבת לי כל כך הרבה שירים נפלאים (איזה מזל שהתעקשתי וניג'סתי לך) ובכל הופעה כשאני עומד על הבמה אני שר את מילותיך ורוקד את שיריך ואתה איתי שם מול כל הקהל שכל כך אוהב אותך.

      תודה אמיר יקר שלי. הגעגוע הוא אינסופי והכאב גדול.
      שמור עלינו שם למעלה. גם כשאתה לא כאן אתה מזכיר לי תמיד לא לוותר על החופש להיות מה שבא לי לעשות, לשאוף להיות אדם טוב יותר וחזק יותר בכל מה שאעשה. ואין יום שעובר שאתה לא בראשי.

      זוכר לנצח, אוהב ובעיקר עדיין מקווה שתתקשר.

      מיכל ויצמן (מיכל הקטנה)

      אלו היו 13 השעות הכי ארוכות שהיו לי בחיים. לא הרעב, לא הצמא ולא השקט הם אלו שגרמו לי להרגיש ככה. בדיוק עכשיו יום הכיפורים, שנת 2018. ואני מרגישה היית איתי, בכל נשימה. שטיפסנו יחד על קירות וספרנו לאחור את השעות.

      כל כך חיכיתי שיצא כבר הצום ואוכל לשבת, להוציא הכל ולכתוב. זו הדרך היחידה שעוזרת לי להתגבר על כל מכשול. ואתה בטח צוחק עליי עכשיו וחושב: "מיכלי, מה את כזאת דרמטית?". אבל תראה, שנה עברה וחייכתי כל יום, באמת שהשתדלתי. שנה עברה לאט ומהר באותה המידה וכבר איבדתי תחושת זמן, בגלל העומס והשגרה.

      האמת, מזל שיש שגרה ואין לי אפשרות להתעסק בכל מה שקורה בפנים. אבל 13 שעות בשקט הזה הציפו מחדש את הכל. אני מתגעגעת אליך, כולנו מתגעגעים אליך ומדברים עליך ומפיחים בך חיים.
      כי ההבנה שאתה לא כאן, מסרבת להגיע ואין בי רצון להפנים שאתה לא כאן להקשיב לשטויות שלי ולא כאן ללמד אותי עוד משהו חדש.

      ואתה ולא כאן ליצור עוד עולם ולא כאן לשנות את העולם. אבל בעצם אתה כאן, בחיי שאתה כאן. אני מרגישה אותך דוחף אותי קדימה בכל פעם שהגב שלי קצת כפוף והחיוך האינסופי שלך נשקף אליי מן הראי ביום קצת הפוך. אתה פשוט כאן, אני מרגישה. אני יודעת. ולכן זה לא מכתב פרידה,
      רק עברה שנה. ורציתי שתדע שאני באמת מתגעגעת.

      מיקי מוכתר (כוכבת הילדים מיקי)

      אמיר אהוב,
      ההעכרות בינינו החלה בתקופה ששימשתי רקדנית מלווה שלך בתקופת היי פייב ומאז היא נמשכה 20 שנה. לאורך השנים יצא לנו לעבוד יחד בתחום הפקות הילדים ושמרנו על קשר חברי.

      דווקא ברגעים הכי קשים שהיו לך בשנתיים האחרונות הקשר בינינו התחזק. זה היה כשנתת לי את ההזדמנות להתקרב אליך, לרוי וינאי. היום אני יודעת להגיד שבזכות החיבוק של רוי, המבט הטהור והאוהב והרגעים המשותפים איתכם
      הבנתי כמה אני חייבת כבר להיות אמא ואני מודה לך על הרגעים האלה.

      תודה שאיפשרת לי ללוות אותו ואתכם בתקופה הזאת.
      תודה על כל רגע במחיצתכם. האהבה שלכם לרוי והנתינה האינסופית הם בהחלט השראה עבורי. תמיד תהיו חלק ממני.

      אוהבת ומתגעגעת,
      מיקי

      מיכל אמדורסקי

      "מוזר לי מאוד לכתוב את המכתב הזה בזמן עבר": החברים כותבים לאמיר פרישר גוטמן
      עריכת וידאו: ניר חן צילום: שלומי גבאי

      ב-24 בספטמבר בשעה 21:00 ייערך ערב חד פעמי לציון שנה למותו של אמיר פרישר גוטמן. המופע "כאילו אין מחר" יתקיים במסגרת פסטיבל ראשון לציון ה-31. בהשתתפות: קרן פלס, מוקי, עילי בוטנר וילדי החוץ, אליעד נחום, רוני דלומי, נועה קירל, ועוד.