ב-2014, למעלה מ-25 שנים לאחר הפעם האחרונה שבה ג'ף לין עלה על במה, הוא הופיע בפני 50 אלף צופים בהייד פארק. "התראיינתי בתוכנית רדיו ונשאלתי האם אחזור להופיע", סיפר לגרדיאן, "אמרתי שאם ארגיש שרוצים שאופיע אעשה את זה". ראוי לציין שהם קיבלו למעלה מ-10 אלפים שיחות בתוך 10 דקות.
ג'ף לין הוא אגדה חיה, אבל מאחר והוא מצטיין דווקא בפן ההפקתי שקיבל ביטוי משמעותי יותר בעשורים האחרונים, התחושה היא שכיוצר ופרפורמר הוא קצת נשכח. טוב, רבע יובל של התרחקות תודעתית מכוונת והתנזרות בימתית בהחלט יכול לעשות לך את זה. כמה טוב שהוא חזר אז, וכמה מצוין שהשנה רקם את הסבב המשמעותי ביותר שלו מזה עשורים: 31 הופעות באירופה ובארצות הברית תחת ההרכב Jeff Lynne's ELO, שבו הוא החבר היחידי מההרכב המקורי.
עם 12 נגנים ומלווים עלה לין באיחור ניכר לבמת מרצדס בנץ ארנה שבברלין, ומאותו רגע לא חדלה הגרסה המחודשת של תזמורת אורות החשמל להתנגן כמו פעם, כשקראו להם אצלנו תזמורת אורות החשמל. לין, עוד מעט בן 71, נראה כמו פעם ולא פחות חשוב מכך - שר כמו פעם. המחלפות המתולתלות עדיין מעטרות את הראש, משקפי השמש המפורסמים לא משים מהעיניים, הזקן החום מכסה את הפנים והקול הוא אותו הקול. זה מאוד לא טריוויאלי וזה בעיקר מה שהופך את ההופעה שלו לחלומית.
לין בחר כחימום לתת הזדמנות לכישרון אנגלי צעיר בשם בילי לוקט, שביצע למעלה מ-10 שירים והיה די מתיש, למרות הרצון לפרגן. לאחר החימום ועד לעלייתו שלו התנגנו ברכות שירים של רוי אורביסון, הביטלס, ג'ורג' הריסון, טום פטי ועוד רבים ענקיים שלין עבד עמם והפיק עבורם אלבומים. אחד השירים בהופעה היה Handle with Care הנהדר של ה-Travelling Wilburys. במהלך ביצוע השיר הוקרן על המסך קליפ עם צילומים מאחורי הקלעים של הסופר-גרופ, ובו נראו הריסון, פטי ואורביסון יחד עם לין ובוב דילן. זה היה רגע עצוב שהזכיר לנו שהמוזיקה של יוצרים דגולים אולי נצחית, אבל הם עצמם לא.
אחד אחרי השני לין שלף את הנאמברים, מ-Evil Woman, דרך Don't Bring Me Down ועד Telephone Line ו-Shine a Little Love. הקהל היה מנומנם (לא בכדי אמנים אומרים שהם אוהבים להופיע מול הקהל הישראלי. תאמינו להם, יש לכך סיבה טובה) אבל נפתח לחלוטין לקראת הסיום, בביצוע העצום ל-Mr. Blue Sky. גם ללין יש חלק בכך, הוא לא עשה מאמץ מיוחד להתחבר והמעיט במילים בין שיר לשיר, אבל מה לנו כי נלין על אמן שעולה רק כדי לעשות את מה שהוא אמור לעשות?
בכל השירים לין נשמע כאילו הוא ב-1979. קולו צלול ונאמן למקור, הוא מצליח לעלות כמעט בשלמות לטונים הגבוהים. אותי אישית ריגש מאוד הביצוע ל-Livin' Thing. אחד הסמלים המסחריים של ELO הוא נגינת הכינור של מיק קמינסקי, והיה נפלא לראות כיצד רוזי לנגלי (שאחותה איימי מנגנת בהרכב בצ'לו) נכנסת בהצלחה לנעליים הגדולות ומנגנת את השיר באופן מושלם. בין לבין הוא שילב גם את When I Was a Boy מאלבומו האחרון Alone in the Universe, שיר בינוני למדי בהשראה ברורה של הביטלס.
אז מה היה חסר בהופעה הזאת? הלוואי שהיה אפשר לומר שכלום, אבל בכל זאת נשארה צביטה קטנה בלב. לין ירד מהבמה, עלה חזרה וביצע את Roll on Beethoven, והכול היה ערוך ומוכן לשני הלהיטים הענקיים שהוציאה ELO ב-1979 בסינגל כפול - Last Train to London ו-Confusion. העובדה שהאורות נדלקו וכולם התחילו לצאת הותירה אותי פעור פה. ההשערה היחידה היא שלין, פרפקציוניסט לאורך הקריירה, חש שהוא לא יכול להגיע לטונים הגבוהים ולדרישות של השירים הללו ופשוט ויתר עליהם.
למרות האכזבה הנקודתית, האירוע בכללותו היה חוויה עצומה. לא ברור כמה הזדמנויות לראות את ג'ף לין עוד יהיו, אבל הוא ממשיך במסע האירופי שלו ויופיע לכל אורך אוקטובר בבריטניה. זו הזדמנות מצוינת לתפוס אותו בהופעה, ולקוות שמתישהו בשנים הקרובות אולי, רק אולי, מישהו ייצור אתו קשר ב-Telephone Line והוא יגיע גם אלינו.