בתום המפגש שלי עם הבמאית אנייס ורדה, שמתקיים בחברת קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה, קורה משהו שמעולם לא הייתי עד לו במעמדים שכאלה: לפני שהבמאית קמה לצאת מחדר המלון הפריזאי בו אנו משוחחים עמה, בני השיח שלה קמים בעצמם - ומוחאים לה כפיים.
זו מחווה חריגה, אבל אולי מתבקשת בכך שמדובר באגדה מהלכת. בגיל תשעים, אנייס ורדה מוערכת, אהודה ומקובלת מתמיד. אם היו מתחילים לחלק פרסי נובל גם בתחום הקולנוע, היא היתה בין הראשונים בתור לקבל אותו, יחד עם ז'אן-לוק גודאר ומרטין סקורסזה.
פרסי נובל קולנועיים עדיין אין, אבל פרסים אחרים יש גם יש - והיוצרת הצרפתייה קוצרת אותם אחד בזה אחר זה. לפני שלוש שנים קיבלה בפסטיבל קאן דקל זהב מיוחד כאות הוקרה למכלול יצירתה, ובשנה שעברה האקדמיה האמריקאית לקולנוע כיבדה אותה באוסקר על מפעל חיים. סרטה האחרון, "אנשים ומקומות" היה מועמד אף הוא לפסלון המוזהב, קטף שלל עיטורים והיה להיט ברחבי העולם, כולל בישראל, בו הוקרן במשך חודשים במוזיאון תל אביב. פרצופה האיקוני כיכב בתקופה האחרונה על השערים של מיטב המגזינים בתחום, וליין טרנדי אף הוציא חולצות ששמה כתוב עליהן, והן נמכרות היטב. כל היפסטר שמכבד את עצמו לובש אותן בפסטיבלים למיניהן.
