רוברט רדפורד חגג באוגוסט האחרון את יום הולדתו ה-82, ועל זה אין שום ויכוח. לעומת זאת, הנתונים קצת פחות ברורים בכל הקשור לשאלה בכמה סרטים הספיק לשחק עד גיל זה, כי תלוי איך סופרים: אם נתחשב גם בכאלה בהם השתתף בקולו בלבד ונכלול גם סרטי טלוויזיה, נגלה כי יש לו חמישים קרדיטים. את האחרון שבהם הוא עושה כעת ב"הג'נטלמן והאקדח", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון.
לא ברור גם אם זה אכן תפקיד הפרישה של השחקן הוותיק. בתחילה, הצהיר כי הוא מתכוון לתלות את הנעליים אחרי הופעתו כאן, ואם התכוון לכך, הרי ש"הג'נטלמן והאקדח" הוא ציון דרך היסטורי - מופע הפרידה של אחד מגדולי כוכבי הקולנוע אי פעם. אך בהזדמנות אחרת, בה נשאל שוב לגבי הודעתו, סירב רדפורד לאשר אותה או להתייחס לכך. הוא גם לא הכחיש אותה או חזר בו, אלא הדגיש שאין ברצונו כי הרעש התקשורתי בנושא יבוא על חשבון הסרט עצמו. זאת ככל הנראה מתוך כבוד לבמאי שלו, דיוויד לאורי, עמו כבר שיתף פעולה בהצלחה ב"חברי הדרקון אליוט", וכלפיו יש לו הערכה רבה.
נמלא אם כך את משאלתו של רדפורד, ומעתה והלאה נשתדל לעסוק רק בסרט. הוא מבוסס על מאמר שהופיע בניו יורקר לפני כעשור וחצי, והביא את סיפורו של פורסט טאקר, שהצליח לחמוק מן הכלא לא פחות מאשר 18 פעם, כולל בריחה מסובכת במיוחד מכלא סן קוונטין האימתני. מלכתחילה, האסיר הסדרתי נידון למאסרים שוב ושוב בשל תחביבו הגדול - שוד בנקים. בפעולה זו התמיד עד ימיו האחרונים, וגם בגיל 79 מצא את הזמן לבצע ארבעה מעשי שוד.
"הג'נטלמן והאקדח" עוקב אחר טאקר בפרק האחרון של חייו, בו המשיך לבצע את תעלוליו יחד עם שני שותפיו הוותיקים - מגלמים אותם דני גלובר וכן טום וויטס, שזוכה השנה לעדנה קולנועית ובקרוב אפשר יהיה לראותו גם ב"הבלדה על בסטר סקראגס" של האחים כהן. חשוב מכך, הוא גם פוגש אישה בת גילו, בגילומה של סיסי ספייסק, ונראה כי חיבתו אליה כמעט משתווה לאהבתו לשדידת בנקים.
כיאה לשם הסרט, טאקר מתגלה כאן כשודד הג'נטלמני אי פעם. בהליכותיו המנומסות, צעדיו המתונים, שפת גופו האדיבה ומלבושיו האלגנטיים, הוא מזכיר בעיקר את הדוב פדינגטון. בניגוד לרוב הפושעים, אצלו מעשי השוד לא נובעים מתוך יצר אלים או מצוקה כלכלית ואפילו לא מסיבות אידיאולוגיות סטייל רובין הוד, אלא פשוט מתוך תשוקה לשדידה. על משקל השיר "לרקוד עם דמעות בעיניים", אפשר לומר כי גיבור הסרט שודד עם חיוך על השפתיים. בלש המשטרה הדולק אחריו, בגילומו של קייסי אפלק, אף נדהם להתבונן במצלמות האבטחה ולגלות את הפושע מגניב חיוך במהלך מעשיו. אצלו, הפשע הוא המטרה ולא האמצעי.
נראה כי באותה מידה שגיבור "הג'נטלמן והאקדח" שואב עונג משדידת בנקים, הבמאי דיוויד לאורי נהנה לביים סרטים. הדבר מורגש בכל רגע ורגע של הדרמה הזו, שאינה ארוכה במיוחד (כשעה וחצי). לאורך הדרך, מפגין היוצר את ההיכרות שלו עם אמנותו, את שליטתו בה ואת אהבתו כלפיה ומיטיב להשתעשע עם כל אמצעי המבע - השימוש במצלמה, באור ובתאורה, העריכה והפסקול, שכולל בין השאר שימוש נדיר למדי בשיר של אמן הפולק האגדי ג'קסון סי.פרנק. בזכות כל אלה, נראה כאילו הפנינה הזו נעשתה בתור הזהב של הקולנוע האמריקאי, בשנות השבעים. ההבדל היחיד הוא שרדפורד היה אז צעיר יותר, אם כי גם כיום הוא כובש את המסך הגדול בכל קסמו וכוחותיו.
הבעיה היא שהסרט גם מעט משעמם. העלילה והדמויות כאן הרי אינם אלא תירוץ - כזה שמאפשר לרדפורד לשפוך מלאי אחרון מן הכריזמה שלו, ועוד יותר מכך, מניחים לבמאי ליצור מחווה אוהבת לקולנוע של שנות השבעים, וגם הוא פועל על זמן שאול, כי מי יודע עוד כמה זמן יאפשרו התנאים ליוצרים בני דורנו ליצור סרטים שכאלה.
הצפייה, לפיכך, אינה בידור קלאסי לחוג המועד, ומיועדת בעיקר לשתי קבוצות: עכברי קולנוע מושבעים או חסידים של רוברט רדפורד, שלא יוכלו להתעלם מכך שמדובר ככל הנראה בהזדמנות האחרונה לראותו על מסך גדול. ואם אכן זו שירת הברבור שלו, אז הרי כיאה לברבור צחור שכמותו, זהו שיר פרידה יפהפה.
