מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס בחודש ינואר האחרון, הפך "חיפוש" לאחד מן הסרטים דלי התקציב המדוברים של השנה. גם בגלל שהתקשורת העריכה את איכותו האמנותית, וגם בזכות שני מהלכים יחסית פורצי דרך שלו: היותם של גיבוריו משפחה אמריקאית שמוצאה אסייתי, דבר שעדיין אינו מובן מאליו בתרבות העכשווית אך מוצג כאן באופן טבעי לחלוטין; ולא פחות מכך, העובדה שהוא מתרחש כולו על מסך מחשב, המציג לנו את ההתרחשויות דרך צ'אטים, סרטונים למיניהם, שיחות וידאו, גלישה ברשת וכיוצא בכך. זו לא הפעם הראשונה בה אנו נתקלים בגימיק שכזה - גם "Unfriended", למשל, עשה זאת, אך כמובן שעדיין מדובר במהלך נדיר למדי, וכאן הוא יוצא לפועל באופן אפקטיבי במיוחד.
סיפור המסגרת של הסרט פשוט, ואפשר היה להציגו גם בצורה שגרתית יותר: סיפורו של אב, אלמן טרי, המחפש אחר בתו, תיכוניסטית שנעלמה באמצע הלילה בלי להותיר עקבות. תסריטים שכאלה ראינו כבר לא פעם, למשל ב"תיק נעדר" הטרי גם כן, אלא שכאן הם מוצגים בפנינו בשפה של 2018: כלומר, בשפת האינטרנט והמדיה החברתית.
אף שהוא נמשך רק כמאה דקות רזות והדוקות, מקפיד הסרט להתייחס כמעט לכל אספקט אפשרי של צורת התקשורת המודרנית. זו לא חוכמה לדבר רק על פייסבוק וגוגל כפי שעשו כמה סרטים דומים אחרים - "חיפוש" מקפיד להתייחס גם לשלל אפליקציות, רשתות ואתרים אחרים. בין השאר, זהו אחד התוצרים הראשונים בהם שאטרסטוק, מאגר התמונות הגנריות הפופולרי, משחק תפקיד מרכזי.
הסרט גם נוגע בשלל השלכות שיש למציאות החדשה על חיינו. היפה הוא שבניגוד לתוצרים קודמים, שרובם הסתפקו בהטפה נחרצת נגד סכנות הרשת, כאן מתארים את שני החצאים של הכוס. מצד אחד, "חיפוש" מראה כיצד האינטרנט יכול לחבר בין אנשים וליצור ביניהם סולידריות, וגם לספק את האינפורמציה שתאפשר לנו למנוע מן הממסד להערים עלינו. מצד אחר, כמובן, הוא גם ממחיש כיצד היא מעוררת פרנויה, ומציבה בפנינו סכנות בשל חוסר היכולת לדעת מי מדבר איתך מן הצד השני של המסך. יש כאן גם התייחסות לתופעה טכנולוגית פחות וסוציולוגית יותר - נורמת "המנוח ואני", במסגרתה אנשים שלא טרחו להחליף מילה עם הנערה הנעדרת, כותבים סטטוסים כאילו היו חבריה הטובים ביותר כדי לצבור לייקים.
בגלל שהסרט שם את האצבע על הדופק בצורה כל כך מקיפה, אין ספק שעוד יקרינו אותו רבות בשנים הקרובות בהרצאות ושיעורים על ניו מדיה וכדומה. כמו כן, הוא יטיב לשמש מעין קפסולת זמן של העידן שלנו. בעתיד, כשאנשים ירצו להבין איך תיקשרנו וחיינו בשנים האלה, הם יוכלו להיעזר גם בו.
אך גם בלי הפרספקטיבה הזו, הסרט עובד. הוא מותח לכל אורכו, ומציג שלל תפניות עלילתיות, חלקן מפתיעות. בניגוד למותחנים רבים, בהם אפשר לנחש כבר בשלב מוקדם "מי עשה/עשתה את זה", כאן התשובה נוחתת כרעם ביום בהיר, אם כי בדיעבד, היא הפתרון ההגיוני היחיד. התסריט מופרך רק במקצתו, גם כן באופן חריג יחסית לז'אנר. הכתיבה טובה, והביצוע שלה מעולה: הבימוי, העריכה והשימוש בפסקול מצוינים. הבמאי אניש צ'אגנטי, שגם כתב את התסריט עם המפיק סב אוחניאן, רק בן 27, אך כבר בסרטו העלילתי הארוך הראשון מגלה מיומנות שיא. אין ספק שעוד נשמע עליו.
עוד יותר מכל אלה, המעלה העיקרית של הסרט היא הממד הדרמטי שבו. כמו הרבה להיטי ז'אנר אמריקאים מן השנים האחרונות, למשל "כוח משיכה", גם הוא מתגלה כיצירה המשתמשת בסיפור המסגרת עתיר המתח והפעולה כדי לדון באופן רגיש ונוגע בהתמודדות עם אבל ואובדן: הן של האב, בגילומו של ג'ון צו, שנודע עד כה בעיקר בהופעות קומיות ("אמריקן פאי" ו"הרולד וקומר" למשל) וכאן מוכיח כי הוא מצוין גם בעבודה מסוג אחר לגמרי; והן של הבת, אותה משחקת באופן מעורר הזדהות התגלית הצעירה מישל לה.
נוסף לכך, ככל ש"חיפוש" הולך ומתפתח, וקורותיו של האב מצטלבים בזו של דמות אחרת בת גילו, מתגלה כי הוא מדבר גם על משהו אחר, ואף בו נוגע בצורה סוחפת ומרגשת: העובדה שבכל מצב, ובאיזה נסיבות שלא יהיו, הורה יעשה הכל למען הצאצאים שלו. בעוד מאה שנה, כשמישהו ימצא את הסרט בכספת כלשהי, אף אחד כבר לא יזכור מה זה פייסבוק וגוגל, אבל עובדת החיים הזו עדיין תהיה תקפה.
