במרכז הבמה בתיאטרון אמבסדור בניו יורק עומדת תזמורת חיה. התפאורה מסביב שחורה לחלוטין. אין אורות נוצצים, אין צבעים מרהיבים. כך מתחיל המחזמר "שיקגו" בברודווי, כך הוא נמשך וכך הוא מסתיים. וזה בדיוק סוד הקסם של המחזמר הנפלא הזה, שנע ללא הרף בין אופל לבין אור, בין ניכור לבין חמלה, בין זיוף לבין אמת. בניגוד לרוב מחזות הזמר בברודווי, שמתאפיינים בגודש, בעושר ובשואו מטורף - לעיתים במידה מעט מוגזמת - הרי שהמחזמר "שיקגו" מתעקש על מינימליזם - וטוב שכך.
בשנות ה-20 של המאה שעברה יצא לאור בארה"ב ספר בשם "שיקגו" שכתבה העיתונאית מורין ווטקינס, שבו סיפרה בהרחבה על הפשעים שאותם סיקרה ככתבת בעיתון "שיקגו הראלד טריביון". הדמויות האפלות שעליהן כתבה ווטקינס בספרה שימשו השראה ליצירת דמויותיהן של וילמה קלי ורוקסי הארט. גם דמותו של עורך הדין בילי פלין עוצבה בהשראת עורך הדין שהגן על כמה רוצחות בשיקגו של אותן שנים. מיד לאחר צאת הספר, הוא עובד להצגה בברודווי כבר ב-1926, אולם רק כעבור חמישים שנה עלה הרעיון להפכו למחזמר.
ההפקה הראשונה של המחזמר עלתה בברודווי ב-1975 והוצגה מאות פעמים במשך שנתיים. כעבור עשרים שנה, ב-14 בנובמבר 1996, חודשה ההפקה בברודווי, ומאז ועד היום הוא מציג ללא הרף בתיאטרון אמבסדור שברחוב 49 בניו יורק. המחזמר "שיקגו" זוכה אמנם להצלחה אדירה לאורך השנים, אך אין ספק שהוא התקבע בתודעה העולמית כאחד החשובים והמפורסמים ביותר בעיקר לאחר יציאת הסרט מ-2002 בבימויו של רוב מארשל המבוסס על המחזמר. הסרט, שכיכבו בו רנה זלווגר, קתרין זיטה ג'ונס וריצ'רד גיר, נחל הצלחה אדירה כשגרף שישה פרסי אוסקר, ביניהם הסרט הטוב ביותר.
עלילת המחזמר עוקבת אחר רוקסי הארט (בגילומה של שירי מימון), צעירה החולמת לשיר ולרקוד את דרכה אל התהילה, וכשהמאהב המכה שלה קם ועוזב אותה, היא רוצחת אותו ונכנסת לבית הסוהר. בילי פלין (בהצגה שראינו גילם אותו ג'ון אוריילי, הזכור לטובה כג'יי פיטרמן מסיינפלד - נ"י), עורך הדין החלקלק ביותר בעיר, מזהה ברוקסי תיק שיכול בקלות לגנוב כותרות בצהובונים, ולשם כך דוחה את הטיפול במקרה אחר שהוא אמור לטפל בו - ולמה קלי, זמרת נוצצת במועדון לילה שירתה למוות בבעלה הבוגדני. בילי הופך את פשע התשוקה של רוקסי לכותרות בעיתונים, ובעיר שבה הרצח הוא סוג של בידור, היא הופכת לכוכבת בן לילה, מה שכמובן מעורר את קנאתה ואת התחרות של ולמה.
לפני שהוא מגיע בחודש מרץ למספר הצגות בישראל, יצאנו לראות את המחזמר בברודווי. לאלו שמצפים לראות שואו צבעוני ומרהיב צפויה אכזבה קלה, כי מדובר במחזמר שמסתמך באופן מודע על בחירות מינימליסטיות. בכך הוא מוכיח שלא כל מופע בברודווי חייב לכלול תפאורה מרשימה ונוצצת, תלבושות מרהיבות שמתחלפות ללא הרף, ופירוטכניקה צבעונית ומסנוורת. לפעמים דווקא הפשוט הוא המתוחכם, הקטן הוא הגדול, המצומצם הוא המורכב, ולעיתים מספיקים רק מחזה מצוין, שירים מעולים וקאסט נהדר כדי לשדר קלאסה ולהצליח לרגש את הקהל. הפשטות המופלאה הזו מאפשרת לאמנות - למוזיקה, לריקודים, לשירים - להתבלט ונותנת הזדמנות לשחקנים להבליט את איכויותיהם. ואם במוזיקה עסקינן, הרי שלצד כל הזמרים הנהדרים שמופיעים במחזמר מתבלטת שירי מימון המצוינת שמוכיחה שוב ושוב שהיא אחת הזמרות הגדולות ביותר שקמו בישראל.
כיאה למחזמר שמבוסס על אירועים אפלים שקרו בשנות ה-20 בשיקגו, טוב עשה הבמאי כשהשאיר את התזמורת על הבמה. כל נאמבר שמבוצע על ידי השחקנים מעניק תחושה כאילו הוא מבוצע במועדון בלוז קטן. שחקני המחזמר אף מנהלים מדי פעם סוג של דיאלוג עם נגני התזמורת, משל האחרונים היו חבר מושבעים בזמן משפטה הדרמטי של רוקסי הארט (שירי מימון), או לחלופין מקהלה יוונית ברגע דרמטי אחר. התאורה העמומה מעצימה את האווירה הסקסית של אותם מועדוני בלוז קטנטנים, אך ברגע אחר היא דווקא מעניקה חוויה מלחיצה ומדכאת של בית הכלא שבו כלואות וילמה ורוקסי, שתי נשים חזקות שחוות מערכת יחסים מורכבת וקשה שמתפתחת לאורך העלילה.
להקת השחקנים/רקדנים/זמרים שמופיעה במחזמר היא להקה מעולה ומגוונת, שמעניקה חוויה מרגשת, מצחיקה ומיוחדת לכל הצופים. חבל לנו רק שג'ון אוריילי הנפלא שמתארח במשך כחודש ומגלם את בילי פלין, לא יגיע להופעות בישראל (במקומו יגיע כמובן השחקן הקבוע, שאותו לא ראינו מופיע). אל התפקיד הראשי של רוקסי הארט מחליקה באלגנטיות מרשימה שירי מימון, שרבות כבר נכתב על כישוריה אך חשוב להדגיש זאת שוב: מימון היא כוכבת שכאילו נולדה למחזות הזמר בברודווי. היא רוקדת נהדר, היא משחקת מעולה והיא שרה חלומי. מעטים הכוכבים שיודעים לעשות את כל אלו בצורה כל כך טובה, ושירי מימון מצליחה בגדול בלי להזיע ממאמץ. כי, כאמור, הרבה פעמים פשטות היא שיא התחכום.
