"ספריו תורגמו לשפות רבות והפכו לרבי מכר עולמיים". כשאנו נתקלים במשפט הזה על הכריכה האחורית של ספר, עולות בנו תחושות שונות, מפרגון וסקרנות ועד קנאה. לכאורה, אין הרבה סיבות לקנא בסופרים - קשה להתפרנס מזה ו/או למצוא את הזמן לזה, לא פשוט ללדת יצירה שגם הכותבים וגם הקוראים יאהבו, אבל פה מדובר במשהו אחר. הנה הוא, אותו סופר שהלך לו קלף והגיע לפסגות שרק מתי מעט טיפסו אליהן. הוא מסתובב ברחבי העולם בהשקות, מקיים הרצאות מעניינות, יש לו מעריצים מקפריסין ועד סין. שיחק אותה, הבחור, אין מה להגיד.
כמה חבל שאפילו פה המציאות קצת שונה, לפחות אם תשאלו את הגיבור הספק-אמיתי-ספק-בדיוני של אשכול נבו ב"הראיון האחרון". ברוב המקרים, הנוצץ הזה הוא רק ציפוי של זהב, ציפוי שמתחתיו מסתתרות מנות גדושות של עצבות ובדידות. בואו נגיד את זה בפשטות: אחרי שתקראו את "הראיון האחרון" ייתכן שפשוט לא תרצו להיכנס לעולם הזה. סופר זה לא מקצוע או אמנות, זה קודם כל אופי, אופי לא קל בכלל.
