יש אנשים שבאמת אוהבים את מה שהם עושים. במשך 48 שנים עולים דיואי באנל וג'רי בקלי על במות. בכל מספר ימים הם במועדון, בבר, לפעמים בקזינו. יש להם למעלה מ-50 הופעות בשנה, היום בסקוטלנד ומחר בסידני. לא משנה להם אם הקהל שלהם מונה 20 אלף או 300 איש - הם מגיעים כדי לנגן ולשיר. 48 שנים ביחד והיד עוד נטויה. הם, מבחינתם, לא מתכוונים להפסיק, כמו הנוודים האמיתיים שהם.
ב-2014 בקלי ובאנל, שתיים משלוש הצלעות שהרכיבו ב-1970 את אמריקה יחד עם דן פיק המנוח, היו אמורים לעצור גם בישראל. מבצע צוק איתן מנע את זה מהם, וארבע שנים לאחר מכן הם נחתו כאן, סופסוף. זו הייתה הזדמנות חד-פעמית (שהפכה בהמשך לדו-פעמית), להצדיע ללהקה שתקעה יתד בדברי ימי הפולק-רוק. ההזדמנות הזאת הוחמצה, והפכה מאירוע שאמור להיחקק לנצח בזיכרון לערב שרובו מלווה בצלילי קקפוניה ובכאבי אוזניים.
איך קורה שאמריקה, להקה שבקלות ניתן להצמיד לשמה את שם התואר "אגדית", מספקת הופעה כל כך דלה כמו זו שהייתה אמש בקיסריה? הכישלון במקרה הזה ממש לא היה יתום, והוא דווקא לא טמון בהפקה החיוורת. מאז ומתמיד היו בקלי ובאנל מינימליסטים, מופיעים על במות קטנות עם מינימום אבזור. שניהם נוודים באופיים, וככאלה לא ממש אכפת להם מתפאורה. באותה מידה יכול היה האירוע הזה להתקיים בבר השכונתי שלכם, וזה דווקא לא בהכרח נאמר לגנותם. הם שני סחבקים שרק רוצים להמשיך.
אז מה לא היה בסדר? ראשית, הסאונד היה מזעזע, וכבר לאחר שלושת השירים הראשונים אטמו לא מעט צופים בידיהם את האוזניים הכואבות. לא ברור כיצד סאונד בהופעה בסדר גודל כזה יכול להיות כל כך חובבני, אבל איש לא העיר לסאונדמן ולא מעטים עשו הפוגה ארוכה מחוץ לחומות האמפי-תיאטרון.
הפתיחה דווקא הייתה מבטיחה. גבע אלון, אולי הקול שמזכיר יותר מכל את דיואי באנל של לפני ארבעה עשורים, עלה לחימום וסיפק את המלנכוליה העדינה והמוכרת שלו. לאחר מכן עלתה אמריקה ופתחה בסערה עם "Tin Man", שיר שתמיד מפתיע בניגודיות המוזרה בין יכולתו לרגש למילותיו המחורבנות. וכאן ניכרה הבעיה השנייה: באנל הוא כבר לא מה שהיה, הוא לא מצליח להחזיק שיר שלם בטונים הנכונים, אבל קול הקטיפה שלו לא נעלם לחלוטין. וכשזה עובד - זה עובד, וזה עבד גם ב-"Ventura Highway" וב-"Lonely People".
באנל יודע לחדור לנשמה, מה שקשה להגיד על בקלי. מאז ומעולם חשבתי שהשניים לא באותה ליגה בכל הקשור לשירה, אבל פעם בקלי עוד יכול היה לשיר. הביצועים שלו היו רעים והסאונד רק הדגיש עד כמה. הוא דווקא כן ביצע היטב את השיר המזוהה עמו מכולם, "Sister Golden Hair", אבל במשך רוב ההופעה (כמו בביצוע הנורא ל"אלינור ריגבי", שבאנל אינו נעדר מאשמה בו) ניכר בו עירוב של חוסר יכולת ושעמום. לעתים קרובות מדי בקלי נשמע כמו פרודיה על עצמו, ונותר רק לתהות אם זה הגיל שעשה את שלו. לזכותו ייאמר שתקשר רבות עם הקהל, פיזר בדיחות חביבות ובסך הכול היה הרבה פחות מעיק כשדיבר במקום לשיר.
עבור חובבי אמריקה זו הייתה אמורה להיות חוויה בלתי נשכחת. הערב הסתווי עם מזג האוויר המושלם התאים כמו כפפה ליד לתחושת נוסטלגיה שאפפה את הקהל. במקום זאת, קיבלנו הזרקת קקופוניה לתעלת האוזן. זו הייתה אכזבה עצומה, ונותר רק לקוות שבהופעה הנוספת שתיערך הערב בקיסריה יופקו הלקחים, לפחות בגזרת הסאונד, כך שהיא תהפוך לנסבלת יותר.