בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי, אפשר למצוא מאות עיבודים לסרטים אירופאיים, בעיקר צרפתיים וגרמניים, אך מטבע הדברים מעט רימייקים של תוצרים ישראלים. בין אלה שנעשו ניתן לציין את "The Last Amrican Virgin" משנת 1982, גרסה דוברת אנגלית ונשכחת של "אסקימו לימון", שגם אותה ביים בועז דווידזון; ובעשורים האחרונים, גם "החוב" על פי הסרט הישראלי בשם זה, ו"האיש הכי כועס בברוקלין" עם רובין וויליאמס בנעליו של אסי דיין. שניהם לא זכו להצלחה משום סוג.
במשך השנים היו דיבורים על עוד עיבודים שכאלה, שלא הבשילו בסופו של דבר, אבל עכשיו מגיע ריימיק אמריקאי נוסף לסרט ישראלי, והוא בא לאוויר העולם מהר ובצורה חלקה, בלי יותר מדי מן התסבוכות שנלוות בדרך כלל לפרויקטים מסוג זה: מדובר ב"הגננת", שבארצות הברית נרכש לנטפליקס לאחר הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס ויעלה ישירות בשירות הסטרימינג, אך אצלנו עלה לבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון.
"הגננת" האמריקאי מגיע לכאן בדיוק ארבע שנים לאחר שסרטו של נדב לפיד באותו שם עורר תהודה ברחבי העולם. בגרסה זו, הבמאי התחלף באמריקאית שרה קולאנג'לו, שזה סרטה השני לאחר "תאונות קטנות", וצוות השחקנים המקומי הוחלף בקאדר עתיר כוכבים, ובראשם מגי ג'ילנהול וגאל גרסיה ברנל. מה שנותר מן המקור הן המפיקות טליה קלינהנדלר ואסנת הנדלסמן קרן, וסיפור המסגרת כמובן.
כמו המקור, גם סרט זה עוקב אחר הגננת בשמו הוא נקרא, המפתחת קשר כפייתי כלפי אחד מהילדים שתחת חסותה, המגלה כישרון יוצא דופן בשירה. מכאן והלאה, העלילה מתפתחת אחד לאחד כמו בדרמה תוצרת הארץ, רק שהפעם הכל קורה בניו יורק. יש עיבודים מחודשים המתבססים באופן חופשי ביותר על חומרי הגלם המקוריים, יש כאלה שעושים זאת באופן חלקי ויש את המקרה הקיצוני והנדיר ביותר - כאלה שהם העתק כמעט מדויק." הגננת" הוא מקרה שכזה.
הדמויות הן אותן דמויות: הגננת; בעלה השמנמן וחסר הזיקה לתרבות; המדריך שלה בחוג לשירה, איתו היא מפתחת קשר מיני קצרצר; וכמובן גם ילד הפלא והפמליה שלו: המטפלת חסרת המושג שלו, אותה הגיבורה נחושה להזיז מהדרך, וגם אביו, איש עסקים מצליח שחושב רק על כסף ולכן לא מעוניין כי בנו יטפח את כישוריו בתחום חסר אופק כלכלי כמו כתיבת שירה, ודודו, משורר דלפון שעובד כעורך זוטר בעיתון יומי וניצב כהוכחה ניצחת למה לא משתלם לעסוק באמנות. אפילו הפואמות של הגאון הצעיר, שהתבססו במקור על שירים שנדב לפיד כתב בעצמו בגן הילדים, עברו לכאן כפי שהן, רק בתרגום לאנגלית.
נוסף לזאת, מהלך העלילה משכפל את "הגננת" המקורי, סצינה אחר סצינה, מתחילתו ועד סופו. ובכל זאת, עד כמה שהסרטים דומים, הם גם שונים, כפי שיעיד גם ההבדל באורכם: המקורי נמשך שעתיים, הרימייק רק שעה וחצי. השינויים, אם כך, הם בתוך הסצינות עצמן, ומרתק לעקוב אחריהם, שכן זהו מקרה מבחן מעניין שאפשר ללמוד דרכו על ההבדלים בין התרבות האמריקאית והישראלית ובין התעשייה המקומית לזו בארצות הברית; על מה שמותר, אסור ומקובל בשני המקומות, ועל מה שיש לו משמעות ותוקף באחד, אבל הולך לאיבוד באחר.
כמה דוגמאות: במקור, הדינמיקה בין הגיבורה לבעלה, בגילומו של ליאור רז רגע לפני שפרץ ב"פאודה", כללה סצינת סקס, המציגה עירום פרונטלי מלא - ושום דבר מזה לא קיים בעיבוד המחודש; בגרסה הישראלית, שניים מן הרגעים המשמעותיים מעמידים במרכזם ציטוטים משירים, של מאיר ויזלטיר ושל איתן נחמיאס-גלס, והמשוררת נועם פרתום הופיעה בתפקיד עצמה, אך בעיבוד האמריקאי, מדברים על שירה אבל חוץ מזו של הילד, לא מצטטים אותה; אצל נדב לפיד, הגננת מחליטה סופית שעליה להושיע את הילד לאחר שהיא חוזה בו עומד בחצר ובהשראת ילד אחר, מזמר שירי נאצה מיציעי הכדורגל ("שתהיה שואה למכבי" וכו'), אך בגרסה האמריקאית ויתרו על ההזדמנות להמיר אותם במזמורי בייסבול או משהו כזה, ופשוט פסחו על העניין כלל.
ויש כמובן גם הבדלים פחות קוסמטיים: במקור היה קונטקסט חברתי אחר לגמרי, וחוץ מהדיון במצבה העגום של השירה והתרבות בכלל בחברה הישראלית, עלו גם סוגיות כמו הצבא, השיח המזרחי ועוד. כל אלה, מן הסתם, לא קיימים בגרסה האמריקאית, כמו גם האלגוריה התנ"כית שמצאו בזמנו אלה שראו בילד הפלא אלגוריה למשה רבנו.
הגרסה האמריקאית, אם כך, נטולת עירום, שירי נאצות והקשרים חברתיים והיא הרבה יותר נקייה מן המקור. אך לא פחות מעניין ממה שאין בה, זה מה שיש בה, וזו נקודת מבט אחרת לגמרי. במקור, אף שגם הוא נקרא "הגננת", הדגש לא היה על אשת החינוך אלא על הילד וכל הסמליות הנובעת ממנו. פה, אולי בגלל שמאחורי המצלמה עמדה אישה ולא גבר, ההתמקדות היא אכן בגננת, וזה לא הסיפור שלו, אלא שלה - של אישה שלכאורה יש לה בעל ושני ילדים, אבל מתברר כי היא בודדה לחלוטין בעולם, כמהה לקשר, למגע ולהבנה, איש אינו מבין אותה ודבר לא ממלא את הריק בעולמה, עד שמגיעה האובססיה לחניכה הכישרוני, ומציעה לה אתנחתא מופלאה, גם אם רגעית.
מרתק לראות את הדרך בה נצמדת הבמאית לפרספקטיבה של הגיבורה, ואת הצורה בה היא רואה את העולם והעולם רואה אותה. מבחינה זו, "הגננת" הוא לא רק מקרה מבחן מעניין לגבי ההבדלים בין הקולנוע הישראלי והאמריקאי, אלא גם בכל הקשור לשוני בין מבט גברי ונשי.
כל זה מעניין מבחינה אקדמית, אך "הגננת" צריך לעמוד גם בפני עצמו, והשאלה היא איך יגיב לו קהל שלא צפה במקור, שלא אהב אותו או שסתם לא מתעניין במיוחד בפרשנויות שלו. קשה לי כמובן לענות על השאלה הזו, שכן איני משתייך לאף אחת מן הקבוצות, אך לתחושתי בכל מקרה אפשר למצוא בו עניין. גם כי הבסיס העלילתי, בגרסה האמריקאית כמו בזו הישראלית, חזק ויפה, וגם כי הביצוע שלו כאן מוצלח: תצוגת המשחק של ג'ילנהול טובה כתמיד, הבימוי של קולאנג'לו רגיש ואינטימי, ושתיהן משכילות לשקף בפנינו את המצב הנפשי והקיומי אותו רצו לתאר.
אך אם בכל זאת חוזרים להשוואה בין העיבוד למקור, גרסה זו נחותה לעומתו משתי בחינות: קודם כל, תצוגת המשחק של פרקר סוואק כילד משמעותית פחות מהפנטת מזו של אבי שניידמן הישראלי. חשוב מכך, ב"הגננת" המקורי, נדב לפיד וצלמו שי גולדמן יצרו מבע קולנועי שהיה מעוות ומתריס במתכוון, והסרט כולו נראה כמו תקיעת אצבע בעין, במובן הכי מילולי של המילה: אחד המהלכים האמנותיים הבולטים היה שהדמויות נטו להתנגש במצלמה. כאן, הגישה הרבה יותר סולידית, והתוצאה אמנם מוצלחת, אבל בסך הכל זו לא יותר מעוד דרמת אינדי אמריקאית קטנה ויפה.
ובכל זאת, גם מעבר לעניין הפרובינציאלי, יש סיבה נוספת בגינה לא מדובר בסרט טריוויאלי: העובדה שמאחורי המצלמה עמדה אישה, שהעמידה מולה דמות נשית נוספת וצילמה את העולם מנקודת מבטה, היא דוגמה נוספת להתחזקות ההולכת וגוברת של הקול הנשי בעשייה האמריקאית לאחר שנים של הדרה. נוסף לכך, הפרויקט הוליד רומן מקצועי מופלא בין מגי ג'ילנהול למפיקות טליה קלינהנדלר ואסנת הנדלסמן קרן, והשבוע יפורסם כי השתיים יפיקו את סרטה הראשון של הכוכבת כבמאית - עיבוד ל"הסיפור של הילדה האבודה" של אלנה פרנטה; כלומר, עוד הפקה כל-נשית, שתמשיך את המגמה המבורכת של "הגננת".
