זה הרוחץ את ידיו לפני ההשתנה ולא אחריה

מדוע לא מצוינת על גבי כריכת "המחברות של דון ריגוברטו" העובדה שהוא המשכו של "שבחי האם החורגת"? ומדוע כן מופיעים שם ציטוטים נלהבים מתוך ביקורות בעיתונים אמריקאים? האם מדובר ברשלנות או שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שכל אחד מן הספרים ראה אור בהוצאה נפרדת? הוצאות ספרים הן לפעמים גופים כלכליים ששיקוליהם אינם מוסריים יותר מאלה של חברות לטלפונים סלולריים, ובמקרה הזה של "זמורה ביתן" מגיע הדבר עד לכדי שיבוש עובדות ספרותיות.

"שבחי האם החורגת" עסק ברומן בין אם חורגת לבנה. "המחברות של דון ריגוברטו" נפתח בפגישה מחודשת של הבן החורג (פונצ'ו) עם האם (לוקרסיה), כשהראשון מנסה לפייס בינה לבין אביו (דון ריגוברטו) אחרי שאלה נפרדו. אבל העלילה משחקת בספר הזה תפקיד משני בלבד, ולמרות שחשוב היה לציין שרומן זה הוא המשכו של האחר, הוא בהחלט יכול להיקרא גם בפני עצמו.

כמו אצל מיטב יצירות הספרות הדרום אמריקאיות, לפנטזיה שמור התפקיד הראשי ב"מחברות של דון ריגוברטו". במקרה הזה מדובר בפנטזיה במובן הקמאי והמעורר - הפנטזיה הארוטית. מריו ורגס יוסה, הסופר הפרואני עטור הפרסים שהגיע אל התודעה העולמית עם "הבום הגדול" של ספרות העולם הספרדי בשנות ה-60 (זו ששיאה הוא ב"מאה שנים של בדידות" של מרקס), מרבה לעסוק בארוטיקה בספריו. במקרה של "המחברות של דון ריגוברטו" מדובר לא רק בספרות ארוטית ומשעשעת, אלא בדיון מטה-ארוטי על יסודות הארוטיקה, על ההבדל בינה לבין הפורנוגרפיה ועל מקומה בתודעה, בספרות, בציור ובחיים.

דון ריגוברטו הפרוד מאשתו מציב אותה במחברותיו בכל פוזיציה ארוטית אפשרית: אקטיבית, פאסיבית, עם אשה, עם ילד, עם אחיו התאום, משתינה, בלבוש גברי ועוד. לוקרסיה מתוארת בפנטזיות כאובייקט ההתענגות האולטימטיבי: פאם-פטאל כוחנית ומסתורית, ועם זאת כנועה וצייתנית. גם מבנה הספר הוא ארוטי - משחקי, חמקמק, מורכב מאנקדוטות, השהיות ופורקנים קטנים. עבור הקורא הישראלי המורגל מדי בהתפתחות הספרותית הקונבנציונלית של עלילה פשוטה, סיבוך, מתח והתרה, יש משום שינוי מרענן בתבנית המיוחדת הזו, שרעיונות בה חשובים מן הסיפור הגדול.

דון ריגוברטו מסביר את הנטייה שלו להדוניזם, בארוקיות, חושניות ופטישיזם, בסדרת מכתבים לישויות רעיוניות, ואולי יש בפילוספיית החיים הזו שלו כדי להסביר את המהפך שחל במחברו - מריו ורגס יוסה - אשר בצעירותו היה קומוניסט נלהב ובשנת 90' כבר התמודד על נשיאות פרו מטעם מפלגת הימין. במכתביו מתנגד ריגוברטו לכל מה שנחשב מתירני: פמיניזם, אקולוגיה, רוטרי, פורנוגרפייה וכו'. הוא נשמע ממש כמו פאשיסט מסריח, אבל הוא משכנע.

ריגוברטו יוצא נגד כל קהילה או מהפכה הכוללת יותר מאדם אחד - הוא מדבר בשם האינדיבידואליזם, בשם החירות במובן העמוק, בשם הסטייה הפרטית ובשם הזכות להתענג מבלי שמישהו יכתיב כיצד להתענג (במקרה של ורגס יוסה עצמו מדובר בנטייתו להתחתן עם קרובות המשפחה שלו). הוא מהלל את כוחה של הפנטזיה דווקא כחלק מהחיים, את הנסיגה אל הבדיון כבעל כוח מחייה. את מחברותיו הוא ממלא בציטוטים שנונים של דמויות וסופרים אינדיבידואליסטים שכאלה, ואם לסיים בציטוט מתוך דמות אחת כזו שיצר כאן ורגס יוסה, אבחר ב"אני... אדם הרוחץ את ידיו לפני ההשתנה ולא אחריה". ספר מדליק לאללה.