מאז ראשית העשור הפך שמו של מייק פלנגן להבטחה לסרט אימה מקורי ורענן. ב-2011 הפתיע את אוהבי הז'אנר עם "אבסנטיה", שנעשה בתקציב של 70,000 דולר בלבד, ומאז הנפיק כמה וכמה סרטים שרובם ככולם זכו לשבחים על מקוריות במסגרת ז'אנר שלא פשוט לחדש בו. לפיכך אין פלא שנטפליקס סימנה אותו. ב-2017 ענקית הסטרימינג העלתה אצלה בבלעדיות את סרטו האחרון, "המשחקים של ג'ראלד", עיבוד לנובלה של סטיבן קינג, ובנוסף גם הזמינה ממנו סדרה חדשה: גרסה משלו לקלאסיקת האימה הספרותית של שירלי ג'קסון מ-1959, "מי מתגורר בבית היל" ("The Haunting of Hill House").
העיבוד החדש, שעשרת פרקיו עלו בסוף השבוע בנטפליקס, עוקב אחר משפחת קריין בשתי תקופות שונות של חייהם. האחת מתרחשת בקיץ 1992 - בני הזוג יו ואוליביה (הנרי תומאס וקרלה גוג'ינו) עברו עם ילדיהם הקטנים להתגורר בבית היל, אחוזה גותית מתחילת המאה ה-20, על מנת לשפץ ולמכור אותה. השהות שלהם שם, שארכה חודשים ספורים בלבד, הייתה רצופה בהיתקלויות מזרות אימה עם רוחות רפאים הרבות מדי שמאכלסות את האחוזה, ולבסוף גם בטרגדיה - כל אלה מותירות את כולם מצולקים לנצח. התקופה השנייה היא ההווה, כשאסון נוסף מכה במשפחה ומאלץ אותה להישיר שוב מבט אל אותו קיץ נורא.
כל אחד מחמשת הפרקים הראשונים מוקדש לאחד מהילדים, על פי הסדר, מהגדול אל הקטנה, וכל אחד מהם חושף רק נתח מאוד מסוים מהסיפור, כמו גם את היחסים המורכבים בין האחים. החלק השני של הסדרה, אחרי שהתוודענו אל הדמויות בזו אחר זו, הוא שלב העימותים והמירוק, גם בין בני המשפחה לבין עצמם וגם כנגד הבית שעדיין מטיל עליו את צלליו אפילו כשהם רחוקים ומפוזרים ברחבי ארצות הברית.
הבכור סטיב (מיכאל הויזמן, "משחקי הכס") כתב ספר אוטוביוגרפי על קורותיה של המשפחה, מה שהקים עליו את האחות השנייה, שירלי (אליזבת ריזר, "דמדומים"). האמצעית ת'יאו (קייט סיגל, רעייתו של פלנגן ששיחקה ברוב יצירותיו) מתגוררת בדירת האורחים של אחותה ונדמה שאינה מצליחה להתניע את חייה. והאומללים מכול הם ילדי הזקונים, התאומים לוק ונל. כילדים קטנים (וכה חמודים - שני הילדים שמגלמים אותם, ג'וליאן היליארד וויולט מקגרו, מעולים וכובשים) הם זכו להיתקלויות המפחידות ביותר עם הרוחות האורבות בבית היל, ובהתאם נאלצים להתמודד עם האימה גם בבגרותם - לוק מכור לסמים ונל סובלת משיתוקי לילה.
"רוח רפאים יכולה להיות הרבה דברים. זיכרון, חלום בהקיץ, סוד, אבל, כעס, אשמה", אומר סטיב בפרק הבכורה, ומוסיף כי "לרוב, רוח רפאים היא משאלה". כל המרכיבים שהוא מונה מתבררים כרבדים של "מי מתגורר בבית היל", וכולם אכן רודפים כרוחות את בני משפחת קריין בכל השנים שעברו מאז אותו קיץ ועד היום. פלנגן - שגם ביים את כל פרקי הסדרה - מתרחק מאוד מעלילת המקור הספרותי אבל שומר על המהות שלו - אימה שנובעת מהפסיכולוגיה של הדמויות. למעשה, מתחת למעשיית הרפאים, בין רגע מצמית אחת למשנהו, "מי מתגורר בבית היל" היא בעיקר דרמה משפחתית בצלה של טראומה. מה שהופך אותה למוצלחת הוא היכולת שלה להבריק בשני המישורים האלה. לשלוח צמרמורות פחד לגב וחצים עצובים ללב.
השיא שממחיש את זה - בלי לחשוף פרטי עלילה כמובן - מגיע בפרק השישי, "שתי סערות". כל בני המשפחה מצויים בבית אחד בשעה שבחוץ הולמת סופה, ומוציאים החוצה את כל המטענים ששמרו כל השנים. במקביל מציג הפרק סופת ענק שהיכתה בבית היל באותו קיץ לפני עשרים ושש שנים, ובמסגרתו נעלמת נל הקטנה כלא הייתה. מאורעות ההווה והעבר מותכים ומוטחים זה בזה, ועמם גם הזיכרונות, הסודות, האבל, הכעס, האשמה והביעותים. הפרק הזה מצוין לא רק כי הוא מביא לשיא את הדברים שראינו עד כה, אלא אף עושה זאת תוך התעלות טכנית נפלאה. סדרה של סצנות ארוכות שכולן מצולמות בשוט אחד, בסך הכל שלושה קאטים מובהקים ב-49 הדקות הראשונות של הפרק (מתוך 55). מה שמכניס אותנו אל נעליהן של הדמויות בזמן אמת, מזין את הכל במתח ובמומנטום, וכמובן מקשה לא להתפעל מהתזמור המדוקדק של השחקנים, הצילום ושאר הצוות שמאחורי הקלעים. כמו מחזה, רק עם תנועות מצלמה יפהפיות.
התסריט של "מי מתגורר בבית היל" חכם ומחושב גם כשהוא נוטה למלודרמה, הטוויסטים רגישים בואכה מועכים את הנשמה, אבל אם יש משהו שהקרשנדו בפרק השישי ממחיש זה שמעל הכל היא פשוט מרהיבה. הצילום, הצבעים, הסאונד, האפקטים, האיפור, הסט. אחוזת היל בנויה למשעי, עמוסה בחפצים עתיקים וקודרים, דלתות כבדות וחורקות מלאות חריטות וידיות עם פיתוחי חיות טרף שואגות. רוחות הרפאים המאכלסות את הבית מבעיתות, אפשר כמעט להרגיש את הצינה שהן מחדירות פנימה. העריכה מבריקה, כמעט כל מעבר בין ההווה לעבר נעשה באופן חכם ואורגני - כמישהו פותח דלת ב-2018 היא נפתחת ב-1992. תחת שרביטו של פלנגן מתאגדים כל האלמנטים האלה לכדי יצירה מרשימה שבקלות יכולה לרדוף אתכם גם אחרי הצפייה.
קטנה
מוכרחים לשבח גם את הליהוק המדויק של הסדרה. לא רק בגלל המשחק המשובח של כל המעורבים, אלא כי הדמיון ביניהם באמת מקל להאמין שהם בני משפחה אחת. בזוויות מסוימות קייט סיגל וויקטוריה פדרטי (המגלמת את נל מודל 2018) מזכירות מאוד את אמן הטלוויזיונית. בנוסף, השחקנים שמגלמים את הדמויות בצעירותן מזכירות מאוד את אלה שבבגרותם. זה ניכר במיוחד אצל טימות'י האטון והנרי תומאס (הלא הוא אליוט מ"אי.טי: חבר מכוכב אחר"), שמגלמים את יו קריין המבוגר והצעיר. הדמיון ביניהם מפליא.