פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא רצתה להיות כזו: 25 שנה לאלבום שקיבע את פרל ג'אם כאחת הגדולות

      כמו "In Utero" של נירוונה, גם ".Vs" נתן פייט רציני לקודמו, ויש שיגידו שאפילו ניצח אותו בנקודות - הוא היה מלוטש פחות ומלוכלך יותר. הלהקה נשמעה אינטנסיבית, כועסת, ותיעלה את הסערה של השנתיים המשוגעות שעברו עליה לשירים נפלאים שאפקטיביים היום כמו לפני 25 שנה

      אני נשבעת שאני מזהה את הבל פיך,
      זיכרונות, כמו טביעות אצבע, צפים באיטיות
      אתה לא תזהה אותי, כי אני לא מי שפעם הייתי
      זה קשה כשאתה תקוע על המדף
      אני השתניתי בכך שלא השתניתי כלל
      עיירה קטנה קובעת את גורלי
      כנראה זה מה שאף אחד לא רוצה לראות
      אני רק רוצה לצרוח "שלום"
      אלוהים, עבר כל כך הרבה זמן
      מעולם לא חלמתי שתחזור
      אבל עכשיו הנה אתה, והנה אני
      לבבות ומחשבות, הם מתפוגגים


      למרות שהסיפור תמיד סופר קצת אחרת, בעיקר בגלל סופו הטראגי, כשבאים לדייק בתיאור השתלשלותו האמיתית, צריך לזכור ולהזכיר: אז, בתחילת שנות התשעים, פרל ג'אם מעולם לא רצתה להיות הלהקה שהעולם הפך אותה להיות, בדיוק כמו שנירוונה לא רצתה בזה. המפץ העצום שלקח להקות של חברים שרק רצו לעשות מוזיקה וגלגל אותן למוצרי צריכה שעליהם מודבקות סיסמאות כמו "קולו של דור" ו"מושיעי הרוקנרול" פצע וצילק לא רק את קורט קוביין, אלא גם את אדי ודר. הם התמודדו עם זה בצורה שונה אחד מהשני, ונלחמו בשדים אחרים, שדים שהיו שם עוד הרבה לפני שהרימו גיטרות וקרעו פתחים אל נשמתם דרך המילים שכתבו על הדף, אבל שניהם התקשו להכיל את ההצלחה הבלתי נתפסת שאיש מהם לא העז לחלום עליה, ושניהם ספגו מכות חזקות מגלי ההדף שלה. קוביין לא יכל עוד והרים ידיים, ודר לא ויתר, אבל עם השנים תיעל את הדיסוננס המשתק גם לאפיקים אחרים כמו מעורבות חברתית ופוליטית, שיש שיאמרו שהפכה חשובה יותר מהמוזיקה, או שהשפיעה עליה שלא לטובה.

      התגובה של נירוונה וקוביין לרעידת האדמה של "Nevermind" היתה "In Utero" האדיר, שהגיע שנתיים אחרי כן והיה אמור להיות יצירה מתריסה שיורקת בפניה של התהילה, אבל התגלה כאלבום נגיש שהתקבל בחיבוקים ובהערצה. נירוונה עשו שוב את מה שהם ניסו שלא לעשות, המרד שלהם כשל, וקוביין התאבד כעבור שנה. התגובה של ודר ופרל ג'אם לרעידת האדמה של "Ten" - שהתפוצץ באמת רק כשנה אחרי שיצא, לא מעט בזכות ההצלחה של "Nevermind" - הייתה ".Vs", שהגיע גם הוא כעבור שנתיים וקצת. וגם במקרה הזה פרל ג'אם - מלכתחילה להקת רוק הרבה יותר מיינסטרימית ופחות Pאנקית מנירוונה - "כשלה" - האלבום הזה היה הצלחה ענקית ושבר שיאים עם מכירות של 950 אלף עותקים בשבוע הראשון בלבד.

      ודר וחבריו אמנם הפסיקו לשחק לפי חוקי התעשייה, סירבו לעשות קליפים ומיעטו בראיונות, אבל זה לא מנע מ-".Vs" לקבע את מעמדה של הלהקה כאחת מהגדולות של דורה. ובצדק - כמו "In Utero", גם "Vs." נתן פייט רציני ביותר לקודמו, ויש שיגידו שאפילו ניצח אותו בנקודות - הוא היה מלוטש פחות ומלוכלך יותר, הרבה בזכות ההפקה של ברנדן אובריאן, שכעבור שנה הפיק גם את האלבום השלישי והמצוין של פרל ג'אם, "Vitalogy". הלהקה נשמעה אינטנסיבית, כועסת, ותיעלה את הסערה של השנתיים המשוגעות שעברו עליה לשירים נפלאים, מסעירים ומרגשים, שהם אפקטיביים היום בדיוק כפי שהיו לפני 25 שנים, כשיצאו באוקטובר 1993.

      "Ten" היה אהבה ראשונה שלי, תמיד יהיה, הוא אלבום שלם יותר, נטול פילרים, אבל "Vs." היה אח, חבר קרוב שנולד בדיוק כשהתגייסתי ולא עזב אותי שלוש שנים. אלוהים והוא יודעים כמה הייתי צריך אותו לצדי, באוזניים ובלב. זה התחיל עם הפתיחה המעיפה של "Go" ומה שהיום אני מתרגם כ"בוא, אל תצא עלי", המשיך לא פחות אינטנסיבי עם "Animal", ועבר ל"Daughter" העצוב, ככל הידוע לי השיר הראשון שהתייחס לילדה שהוריה מתעללים בה בגלל קשיי למידה שהם לא מבינים ולא מסוגלים להתמודד איתם.

      גם השיר הבא, "Glorified G", קרא תיגר על חלק בלתי נפרד מההוויה האמריקאית - הזכות לשאת נשק, זכות שמאז הפכה למאוד שנויה במחלוקת. הסיפור מאחורי השיר הזה מסתעף: הוא נולד אחרי שהמתופף של הלהקה, דייב אברוצס, סיפר שקנה שני רובים חדשים. טעות גדולה. אברוצס, מתופף מעולה, החליף את דייב קרוסן שניגן ב-"Ten" ובהתחלה לא רצה להצטרף בתור חבר רשמי, אבל אחרי שתי הופעות חתם ורץ לקעקע על זרועו את הלוגו של הלהקה, הדמות שעיצב הבסיסט ג'ף אמנט. עוד טעות גדולה. כעבור שנה ומשהו, אחרי ההקלטות של "Vitalogy", הוא פוטר. ייתכן שזה בגלל שאהב רובים, או סתם כי רצה לחגוג את חיי הרוקנרול יותר מחבריו המעט סחים ללהקה, או כי לקח את הכל פחות ברצינות. בראיון ל"רולינג סטון" באוקטובר 1993 שפך קצת אור על ההבדלים בינו לבין הרביעייה המייסדת של פרל ג'אם: "בשבילי, כשהייתי צעיר יותר ושמעתי על להקה שמכרה מיליון אלבומים, חשבתי שכל חברי הלהקה יפגשו ויקפצו בטירוף לפחות דקה ופשוט יגידו שהם לא מאמינים. אבל כאן זה לא קורה ככה. אני אישית משתגע וקופץ בטירוף לבד. יש כאן אינטנסיביות גדולה סביב החלטות, ואני חושב שזה מעולה, אבל הייתי רוצה שמדי פעם הם פשוט ישחררו. תקבלו החלטה רעה!". הם קיבלו.

      האווירה הפוליטית המשיכה גם ב-"Dissident" ו-"W.M.A", הראשון על אשה שמסתירה מתנגד לשלטון ואז מסגירה אותו, השני מניפסט על אפליה נגד שחורים, ולצד כמה קטעים לא מספיק טובים בדמות "Blood" ו-"Rats", זורחים שלושת השיאים של האלבום: הראשון הוא "Elderly Woman Behind The Counter In A Small Town"; השני - "Rearviewmirror" - ההמנון האולטימטיבי לבריחה ממשהו שעושה לך רע בחיים; והסיום עם "Indifference", המנון מסוג אחר, לעמידה של האדם הבודד מול הממסד שמבקש לרמוס אותו. "אני אעמוד עם זרועותיי פרוסות, אעמיד פנים שאני חופשי ללכת", שר ודר, ומוסיף: "אני אחזיק את הנר עד שהוא ישרוף את הזרוע שלי, אני אמשיך לספוג אגרופים עד שכוח הרצון שלהם ייחלש". פומפוזי? כן. תמים? בהחלט. אבל יש רגעים שבהם זה בדיוק מה שצריך.

      ב-".Vs" ודר ופרל ג'אם עלו מבחירה על המסלול האתי של הרוק, מסלול שהפך למהיר ורב נתיבי בחצי היובל שחלף מאז. קהילתיים, נלחמים בעבור זכויות נשים, תורמים מיליוני דולרים לארגונים חברתיים, מאוד פרו המעריצים שלהם. וכן, גם פרו רוג'ר ווטרס והפוליטיקה השטחית שלו. חוץ מהקטע של ווטרס והאכזבה שלי מעצמי מכך שאני מתאכזב מזה ומהבחירה שלהם שלא להגיע אלינו, זה מעורר הערכה ענקית. אילו רק המוזיקה שהם עשו מאז "Vitalogy" הייתה חיה ובועטת כמו האידיאלים שהם דוחפים, כמו המוזיקה של המחצית הראשונה של שנות התשעים, כמו שהם עדיין עושים בהופעות המדהימות שלהם. ואולי זה לא באמת משנה. 25 שנים אחרי המהפכה ההיא, אדי ודר נותר לבדו. אין קורט קוביין, אין ליין סטיילי, אין כריס קורנל. כן יש זיכרונות ולבבות, וצריך להילחם כדי שהם לא יתפוגגו.