כשלימדו אותנו בבית הספר על עקידת יצחק, התייחסנו אל הסיפור הזה באהדה. אחרי הכול, בשיעורי תנ"ך הנחילו לנו כמה אמונה היא עניין חשוב, ואם אתה סומך על האל שבשמיים, סופך שתקבל תגמול טוב. בפועל, מדובר בפסיכוזה רצחנית. דמות ששמעה קול המורה עליה לשחוט את בנה העלתה אותו על המוקד, ואז שמעה קול שהניא אותה מלעשות זאת.
קשה לנצח אמונה חזקה, גם אם היא נוגדת כל היגיון אנושי בסיסי, וכשבעל האמונה הזאת הוא מנהיג המדינה, התוצאה עלולה להיות מאוד מסוכנת. ב"אורסטיאה", טרילוגיית הטרגדיות של המחזאי היווני הקדום אייסכילוס, הסיכון עובר מהציבור היישר אל המשפחה הקרובה. אגממנון הוא גנרל המוביל את המדינה במלחמה עקובה מדם. הביקורת הציבורית נגדו גוברת, הוא מכונה "רוצח ילדים" בשל הקטל שצבאו מבצע בשדות האויב, ובמקביל מתחזק ומנסה לתקשר עם האלים. בעקבות נבואה שקיבל ושפורסמה בין בכירי הצבא, הוא נאלץ לעמוד בפני דילמה המערבת בין התחום המדיני והצבאי לחיי המשפחה, וכל בחירה עלולה להמיט עליו אסון.
"אורסטיאה" הוא מחזה שביים יבגני אריה לתיאטרון גשר על פי גרסתו המחודשת של רוברט אייק, ובו עולה שאלה לא קלה בענייני מוסר. על אף שהבחירה של אגממנון גובלת באותו טירוף של סיפור עקידת יצחק, יש מאחוריו סיבה הגיונית, לכאורה: אם הקרבה של מישהו אחד "משלנו" תציל את חייהם של אלפים "משלהם", האם זהו הדבר ההגיוני לעשות מנקודת המבט של מנהיג מדינה? היכן עובר הגבול בין החיים הפוליטיים לחיי המשפחה ומתי מותר, אם בכלל, לשלב ביניהם?
המשימה שניצבה בפני אריה לא הייתה פשוטה: לשלב את הטרילוגיה במחזה אחד בעיבוד מודרני. כדרכו, ברמת האריזה הוא עשה עבודה מושלמת. עם התפאורה הנפלאה של סמיון פסטוך וצוות צילום נהדר תחת הבימוי והעריכה של אדי קבטנר, על הבמה שרתה תחושה שמערבת חדש עם ישן, עתידנות עם ארכאיות - השכלול והאוונגרדיות האופייניים כל כך לאריה ולגשר.
ומה לגבי המחזה עצמו? ובכן, עלי להודות שיצאתי ממנו בתחושה מוזרה. הוא התנהל באיטיות, השעה הראשונה הייתה גרועה יותר מצפייה בצבע מתייבש על קיר ובכל זאת, אחריה היו לא מעט רגעים של תיאטרון עילאי. כאן ראוי לציין כי למחזה יש שני קאסטים שונים. בזה שאני צפיתי גילם דורון תבורי את אגממנון, בעוד מיקי לאון מחליף אותו יחד עם שחקנים נוספים בצוות השני. המזל הגדול הוא שאפרת בן צור כקליטמנסטרה, רעייתו של אגממנון, עולה לבמה בכל ערב נתון.
אפשר להגדיר את הופעתה של בן צור בכל מיני סופרלטיבים כמו "גדולה" או "נפלאה", אבל נדמה שהמילה ההולמת ביותר במקרה זה היא "מרטיטה". בן צור, בתפקיד אם שעלולה לאבד את היקר לה מכל, מחלחלת אט-אט לנשמה ונותנת מכת מוות לפני תום החלק הראשון של ההצגה הארוכה (שעתיים וחצי כולל הפסקה). היא כל כך מרגשת, שניתן לקבל בהבנה את עשרות האפים שנמשכו באותם רגעים.
מצד שני, ההצגה מרגישה ברובה מבולגנת ומלאכותית. סיפור המסגרת, בו חולק אורסטס הבן (אלון פרידמן) את חוויות הילדות שלו עם הפסיכיאטרית (שרון בורשטיין-ביצ'יצ'י), נראה מודבק ואינו תורם דבר, לפחות עד תמונת הסיום שם הוא מקבל נופך קצת שונה. תחילתו של המחזה ארוכה ומייסרת, כאמור. כל אלה מעלים תהייה פילוסופית נוספת: האם כדאי ללכת למחזה שברובו מתנהל בעצלתיים בשביל כמה פיקים גאוניים שכולם מופת של תיאטרון? לא אענה על השאלה הזאת במישרין, אבל כחומר למחשבה תקבלו שלוש מילים: אפרת בן צור.