לפני קצת יותר מעשור, חזר אורי זוהר לעמוד מאחורי המצלמה כדי לביים סרט קצר על רקדנית שחזרה בתשובה, שהוקרן אך ורק בפני קהילות חרדיות ברחבי העולם. למרות שלא עשה זאת שלושים שנה, הוא לא שכח איך מביימים, אך לעומת זאת כן היה זקוק לעזרה טכנית. את הסיוע קיבל מבית הספר סם שפיגל, ושניים מתלמידיו דאז, דני רוזנברג ויניב סגלוביץ', ערכו איתו עסקה: אנחנו נעזור לך, ובתמורה נתעד אותך ונקליט ראיונות עמך.
כך יצא לדרך מסע של יותר מעשר שנים, שהוליד את "אורי זוהר חוזר". לאחר סיבוב מוצלח באולמות הקולנוע, יגיע הערב סרט הדוקו הזה גם למסך הקטן (HOT 8, 21:00, ומתי שתרצו ב-HOT VOD).
במרכזו של הסרט עומד הריאיון עם זוהר, שסוקר בצורה גלויה, מקיפה וכמעט ליניארית את קורות חייו: כיצד התאהב בקולנוע; מאיפה שאב את ההשראה ליצירת סרטים קאנוניים ופורצי דרך במושגים מקומיים כמו "חור בלבנה", ששינו לעד את התעשייה המקומית; מה היה המצב הנפשי שמתוכו נולדו "עיניים גדולות" ו"מציצים", שתי הקלאסיקות הנחשבות למי שמשקפות יותר מכל את הניוון והדעיכה של החברה החילונית; וכמובן - מה הוביל בסופו של דבר לחזרה בתשובה שלו, של משפחתו ושל שתיים מבנותיו של שותפו וחברו הקרוב, אריק איינשטיין.
היו טהרנים שהעירו כי מסלול החיים הזה כבר נידון בעבר - אז נכון, מן הסתם, שזוהר דיבר עליו פה ושם לאורך השנים, אבל מעולם הוא לא נפרש בפנינו בצורה כה מגובשת ושוטפת, מא' ועד ת'. מן הבחינה הזו, הסרט הוא הסיכום הדפניטיבי לתולדותיה האישיות והמקצועיות של האגדה המהלכת. מדובר בשיעור מאלף בהיסטוריה של הקולנוע המקומי, שמתפתח לאחד הסיפורים המדהימים בתולדותיהן של התרבות והחברה המקומית: כיצד האייקון הגדול של הבוהמה התל אביבית התנתק ממנה לחלוטין ובחר בחיים הפוכים, ואיך זה שמי שנחשב גדול הבמאים בישראל היה לאדם שלא עושה סרטים, לא צופה בהם וגם אין לו טלוויזיה בבית?
המהפך הזה בפועלו לא שינה את אישיותו של זוהר, שממשיך להתהדר בנוכחות בימתית, כריזמה כובשת ויכולת ביטוי מפולפלת. בזכות זאת, הסרט מתובל באינספור מרגליות שיוצאות מפיו - "מ'גונבי האופניים' הבנתי שמי שמבין ויודע קולנוע, עושה את זה בסמטה. עם אבן. עם דלת של בית. עם צריף. עם בן אדם. שניים" הוא דוגמה מעוררת השראה אחת. "בניתי פסל בשם אורי זוהר...אם לא היו מסתכלים עליי, לא הייתי קיים", היא דוגמה אחרת, ארס-פואטית יותר, ויש עוד הרבה פנינים שלא נחשוף אותן, כדי לא להרוס למי שטרם ראה.
ועדיין, עד כמה שהראש של זוהר קודח, לו הסתפק הסרט בריאיון איתו, הוא היה נכנס למשבצת הבעייתית של סרטי "ראשים מדברים". הערך שלו כיצירה קולנועית נובע מאספקט אחר: העובדה שדבריו העכשוויים של מושא התיעוד מובאים על רקע קטעי ארכיון מיצירותיו הקלאסיות, המתקשרים באופן ישיר או עקיף לאמירה הרלוונטית. למשל: כבוד הרב מדבר על המפגש בין רבי יוחנן לריש לקיש, בימים שעוד הנהיג כנופיית שודדים? אז מוקרן בפנינו הקטע מ"חור בלבנה" בו מגלם שמוליק קראוס גנגסטר.
רוזנברג וסגלוביץ' עשו עבודת תחקיר מוקפדת והיטיבו לבחור את הקטעים, שלעתים משקפים בצורה מילולית ולעתים מטאפורית את מה שזוהר מדבר עליו, ולפעמים גם מגיבים לו באירוניה. כך נוצר מעין דיאלוג בין העבר להווה, בו כל אחת מתקופות הזמן מבארת את האחרת, וזה הופך מסרט על ועם זוהר, לסרט עליו.
דו-שיח שכזה תלוי קודם כל באיכות עבודת העריכה, וסגלוביץ' בונה אותה בקצב סוחף וקולח. הדובדבן שעל הקצפת היא המוזיקה של רן שם טוב, ובזכותה "אורי זוהר חוזר" לא רק מאיר עיניים ומרתק, אלא גם מרגש. בשלב מסוים בו, שואל הרב, במה שנראה כמעט כשאלה רטורית מצדו, "אנשים עוד רואים פליני? עוד רואים ברגמן? עוד הולכים לקולנוע?". התשובה, כמובן, היא - קצת, לפעמים, אבל לא כמו פעם. הסרט הזה הוא סיבה מצוינת להחזיר עטרה ליושנה.
