פאניקה

מה שלא נשאל בסדרה הוא למה אין להם אהבה. האם הם מכוערים מדי? לא. יש המון מכוערים מאוהבים. טיפשים מדי? הררי טיפשות הקימו בתים בישראל. לא אטרקטיביים? נו, באמת. דפוקים? לא יותר מאחרים. (ואין בזה כדי להעיד שהם יפים, חכמים ומוצלחים, אלא ש) הם מכורים לבדידות האורבנית, הם מכורים לדימוי עצמי של כישלון בחיי האהבה. זה מתרץ עבורם את חוסר הרגישות, את הניכור העצמי, את תחושת הכישלון הכללית, את הריקנות האימתנית שעולה מכל אמירה ונוהג. נורא קל ללעוג להם, לראות אותם כפתטיים, לכודים במחול אידיוטי שעוסק בהשלת שני קילו כמתכון להתאהבות, שעוסק בהמתנה קומפולסיבית לצלצולי טלפון, שעוסק בבדיקה עצמית מהזן השטחי (אז אמרתי לו אז הוא אמר לי במקום מורכבות אישית ועניין אמיתי בזולת).

נורא קל לבקר אותם על כך שאינם מדברים בכלל על מה הם מצפים מאהבה, מבני זוג, ורק מנסים לצוד כל הזמן, בלי טיפת בררנות, בלי רף ביקורתי, עסוקים בלהיות רצויים, נחשקים, נאהבים, על ידי כל אחד, מי שרק יבוא. נורא קל להתייהר עליהם, שאין להם עולם פנימי, שאיפות אחרות מלבד מציאת זיווג, שאין להם עניין מלבד העיסוק האובססיבי בחיי האהבה שלהם, עד כדי פארודיות נואשת. שכן אין להם תחביבים, העבודה מוצגת כשולית, מערכות יחסים חבריות או משפחתיות כמעט לא קיימות ובעלות מעמד תחליפי, וכל חייהם נראים כזמניים, כמין קיום ביניים, על תנאי. השיא הוא אותה אחת שלמדה לימודי ביטחון לתואר שני רק כדי להשיג טייס. שמדף הספרים שלה מזויף, כולל ספרים שנדמה לה שימצאו חן בעיני אנשי צבא, שאיתם, היא משוכנעת, תיגע באושר.

אלא שככה זה כשאין לך אהבה כבר יותר מדי זמן. כל ישותך מצטמצמת לסמרטוטיות אומללה ואתה מאבד את הצפון. ואת הרציו. ואת גבול הטעם הטוב. גם המתוחכמים ועתירי המודעות העצמית שבינינו עשו דברים שהם לא גאים בהם ברגעי החולשה הקשים. זאת הזוועה של הלבד-שלא-מבחירה - אנחנו לומדים לראות את עצמנו כאובייקטים שווזים או לא, מאמצים מבט חיצוני משוער שאומד את ערך השוק שלנו. הייחודיות לא רלוונטית. העקרונות הם רק הפרעה. כל חריגות, הכי קלה, הכי קוסמת, עלולה לשבש מהלך, להתברר כמורידת ערך. כך אנו הופכים לחיות המחמד של ברים מדכדכים, לצרכני פנטזיות קוסמטיות, רוכשים התנהגויות מפגרות (הפאם-פטאל, החברהמנית, המזדיין), לצייתנים וחסרי אישיות. אפילו קצת הרס עצמי ישן וטוב זה לוקסוס. שלא לדבר על דיכאון ממש.

לכן "מישהו לאהוב" עתירת קלישאות. לכן הדיבור בה דל ושטחי כל כך. לכן גיבוריה נוירוטים ומפוחדים נורא. הם לא אשמים. הם לא טיפשים, מכוערים, רעים מכל אחד אחר. הם פשוט בפאניקה מתמדת. ומי המניאק שישפוט אותם כאילו הוא אף פעם לא היה שם (או קרוב לשם) או כאילו לעולם חוסן? הם פשוט בצד הלא נכון של השיטה, שמייצרת מקומות עבודה שאי אפשר למצוא בהם חתן, שמייצרת עולם רגשי תלוי מדיה, שבו כל פספוס הכי קטן הוא עילה לסיום הקשר, שמייצרת מדדים מופרכים לאטרקטיביות ("הייתי רוצה להיות טיפש אבל נסיך יפה תואר", אומר ריצ'י, ההומו שבטוח שהוא מכור למין אבל בעצם הוא מכור לריק רגשי), שמהללת פלקטיות ומעודדת אותנו להיות לא מרוצים מעצמנו ומאף אחד ועם זאת חביבים נון-סטופ.

מצד שני, קשה גם לחמול עליהם, כי את הסבל שהם עוברים הם גם גורמים לזולתם. גם הם מסתכלים על אחרים כעל אובייקטים ובודקים כמה כסף/אוטו/אקסים שווים יש להם. הם לא יודעים שהם סובלים בגלל שתפישת העולם שלהם עלובה כטלנובלה. הם חושבים שהם סובלים כי טרם מצאו עם מי לחלוק את תפישת העולם הזו. מדכא.


* "מישהו לאהוב" (של ציפי ברנד) משודרת בערוץ יס פלוס בימי שני ב-22:00