משבר גיל ה-30 מכה: קראו את הפרק הראשון מתוך "רגע לשלושים"

"סוחבים," היא אמרה בקול מעורר חמלה. לא נפלתי. אצל אחותי המושלמת, "מושי" בקיצור, "סוחבים" זה רק 95 בעבודת סמינריון בפילוסופיה. "סוחבים" זה יום עבודה של מתרגלת שנמשך יותר מארבע שעות. "סוחבים" זה חצ'קון בלתי-נראה שיצא במקום בלתי-נגיש. "סוחבים" זה -
"את שם?" היא שואלת. כאילו שיש לי לאיפה ללכת. "תגידי לי את, מה נדב הזה חושב לעצמו?"
לא היה לי מושג על מה היא מדברת.
"עזבתי את העבודה היום," חלקתי.
"הגיע הזמן! את הרבה יותר מדי חכמה בשביל לשכתב, את צריכה לערוך. כאילו - אף פעם לא הצלחתי להבין מה את בכלל עושה שם??"
"כאילו - אף פעם לא הצלחתי להבין למה את מדברת כמו פקאצה."
"גנטיקה. אז מה, יוצאים לחגוג?"
"את זה שאני מובטלת או את זה שאת נפרדת מנדב, AKA מושמוש?"
"אני לא נפרדת ממושמוש!" היא נלחצת. "רבנו, יעבור. מחר הוא יחזור על ארבע. הערב יוצאים."
"תאספי אותי בעשר?"
"טוב, תודיעי ליואבי. צ'או!"
צ'או - הקטע החדש שלה. אי-אפשר לא לאהוב את הילדה הזאת. אני מרתיחה לעצמי מים למנה חמה, ומתיישבת ליד דו?גי. ג'וינטים זה הדבר היחיד שיכול להוציא טעם של מונוסודיום גלוטומט, ואני נאנחת ומכניסה את הרטוב הממסטל לתוך הפה שלי. אם גם זה לא יהרוג אותי, אני כבר אחיה לנצח.


"רגע לשלושים" מאת שירי צוק. 184 עמודים. הוצאת ידיעות ספרים