הממזר

תאמינו לי, איזה כיף שלפחות פעם היה פה כיף, ועכשיו אפשר להגיד שאיזה כיף שהיה אז כזה כיף. אבל יש גם דברים שנשארים. יש גם כמובן כאלה שנשכחים, ושההוצאה המחודשת על גבי תקליטורים דנדנשים פתאום מזכירה את קיומם, אבל יש גם כאלה שתמיד נשארו. כמו שלום. מה קורה פה בכלל עם כל ההוצאות המחודשות האלה? עושה רושם שתהליך הבוידעמיזציה המואץ שעוברות חברות התקליטים הישראליות יכול ללמד על כמה דברים: הישראלים נוטים לקנות/לאהוב את המוזיקה הישנה שהיתה להם פעם. אין לחברות התקליטים מוזיקה טובה עכשווית. הרבה יותר זול להוציא מחדש דיסק ישן עם איזה בונוס.

ושלא תבינו אתכם לא נכון, אין לנו שום בעיה עם הזרם הזה. ההוצאות המחודשות הרבות מזכירות פתאום את מה שקורה בארה"ב, שם יש תמיד שתי רשימות של תאריכים ליציאת דיסקים – האחת לחדשים, והשנייה למחודשים. ובכל זאת, מהפכת הקומפקט-דיסק חוגגת רק פחות מ-15 שנה, וצריך להספיק להעביר הכל לתקליטורים לפני שיספיקו להמציא פורמט אחר. אבל יש כאלה שתמיד נשארו. כמו שלום.

האלבום הראשון של שלום חנוך, האלבום הראשון שלו לבד, בלי להקה או אריק או מישהו, מהווה את אחד הרגעים האהובים על חוג המעריצים הרחב שלו (האמת היא שיותר רועש מרחב, שזה בעיקרון יותר חיובי משלילי) ואת אחד הקטעים עם הכי הרבה ריספקט במתחם המקומי. הכל בצדק כמובן. השיר הקצר ביותר מבין שמונת השירים שב"אדם בתוך עצמו" אורך חמש דקות ושלושים שניות ("עיר זרה"), והאלבום מכיל שליפות רפרטואריות קלאסיות כמו "טיול ליפו" (10:18) או "אדם בתוך עצמו" (07:37) או "לילות שקטים" (07:44), אבל יותר מהכל, מדובר באלבום ממש חכם ושלם.

בגלל זה קצת קשה לי עם הבונוס שהכניסו פה בסוף, שיר שנקרא "כל פעם קצת יותר", שהוא גם ממש קצר יחסית לאלבום (03:26), וגם שובר את כל העניין שהדיסק, על שלל הרגעים הנוגים שבו, מסתיים דווקא ב"בואי לרקוד" החינגאי – רמז לשלום חנוך הממזר הסבנטיזאי, שממלא את צידו השני של האלבום, זה של "שביתה" ו"לילות שקטים", בלא מעט נה נה נה נה. האלבום הזה הוא סוג של חובה, אבל קחו את זה בקטע התנדבותי.

"אדם בתוך עצמו", שלום חנוך, אן.אם.סי