טלוויזיה

חומות של ייאוש: "הבריחה מדנמורה" מבלבלת בין איטיות לבין איכות

המיני-סדרה החדשה לוקחת סיפור מסעיר על אסירים נמלטים והופכת אותו ליצירה איטית ומשעממת. גורמת לנו להרגיש את השעות הנוקפות, המצטברות, באותו אופן שבו האסירים במתקן הכליאה מרגישים אותן. זה מצער מאוד, כי בתוך זה מסתתרת גרסה הדוקה שהייתה יכולה להיות יצירת מופת

19/11/2018
יח"צ - חד פעמי

"צריך סבלנות", אומר האסיר ריצ'ארד מאט (בניסיו דל טורו) על מלאכת הציור בפרק השני של "הבריחה מדנמורה", תחביב שהוא עוסק בו במתחמי מתקן הכליאה השמור "קלינטון". הסבלנות הזו שהוא מחיל כה יפה על מלאכתו נכונה גם לעבודה הצדדית שלו ושל חברו, דיוויד סווט (פול דנו): לתכנן ולעבוד על בריחתם מהכלא. באיטיות ובדקדקנות הם מנסרים וחוצבים את דרכם החוצה במתחם אוורור תת-קרקעי של המקום, מלאכה שלהערכתם יידרשו לה חמש שנים. צריך סבלנות.

"הבריחה מדנמורה" ("Escape at Dannemora"), שהפרק הראשון שלה שודר השבוע ברשת הכבלים האמריקאית שואוטיים וכאן בישראל ב-yes, מגוללת את הסיפור האמיתי שהתרחש ב-2015, עת שני אסירים מסוכנים ברחו מהכלא השמור במדינת ניו יורק. עזרה להם בכך טילי מיטשל (פטרישה ארקט אחרי תהליך דיהוי יסודי) - אזרחית שניהלה אסירים בסדנת תפירה בכלא, בהם עבדו גם השניים הללו, וניהלה איתם יחסים מיניים, איש איש בתורו. שני הגברים מבקשים לברוח ממאסרם, ואילו האישה חשה כלואה בחייה ומחבבת את הרעיון של הצטרפות אליהם.

עוד באותו נושא

נדונה לתהילה: כך הפכה "הצמד" לסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה

לכתבה המלאה

בן סטילר, הוא ולא אחר, ביים את כל שבעת פרקי הסדרה (שכולם נשלחו מראש לביקורת), ועשה זאת בכישרון מרשים. זה ניכר מאין כמוהו בפרק החמישי, הנפתח בטייק ארוך, שוט אחד, ובשלל תכסיסים שאפתניים ונהדרים מציג בפנינו את העולם התת קרקעי ואת היקף העבודה שנעשתה עד אז על ידי הנמלטים. המצלמה עוברת מבעד לסורגים כדי ללוות את סווט, עוברת איתו בתוך נקיקים ובקיעים בקיר, יורדת, עולה, נכנסת לתוך צינורות ויוצאת מהם - תשע דקות תמימות, שבמהלך חלק ניכר מהן קשה לא לתהות איך לעזאזל הם עשו את זה.

גם המשך הפרק הזה מעדיף טייקים ארוכים בשוט אחד, מדגיש את תחושת ההתרחשות המרגשת שממלאת אותו (אל דאגה, אין כאן ספוילרים). כל אלה מהווים עדות ליכולתו של בן סטילר לרקום משהו מיוחד, להלהיב. הצרה היא שביתר הזמן הוא החליט לעשות משהו אחר. סיפור ההימלטות של מאט וסווט תפס את כותרות החדשות בשעתו, כולל כאן בישראל, פשוט כי הוא מסעיר ומצית את הדמיון. אלא ש"הבריחה מדנמורה" לא רוכבת על הסערה הזו. להפך, רוב רובו של הזמן היא מתנגדת לה בכל מאודה.

הרוב המוחלט - וזו לא הגזמה - של הסצנות ב"הבריחה מדנמורה" צריכות ויכולות להיות קצרות בהרבה. היא כל כך משתרכת וכל כך מתעכבת עד שקשה להימנע מהמחשבה שבן סטילר מעוניין שנרגיש את השעות הנוקפות, המצטברות, באותו אופן שבו האסירים במתקן הכליאה מרגישים אותן. אולי הוא מבקש ליצור אנטיתזה ריאליסטית ונוקדנית לאופי הסוחף המוכר של יצירות בריחה מבית סוהר, מ"הפרפר" ועד "נמלטים". אפשר שהוא פשוט מודע לכך שהקהל הצעיר נוטה לגלוש במקביל לצפייה בטלוויזיה ורק רוצה לאפשר להם את השהות המושלמת לעשות את זה. כך או כך, הבחירה הזו הופכת את היצירה כולה לנפוחה מרגעים מתים ומיומרנות מייגעת. קניות בסופר, מניקור, ניסור קירות וצינורות, הילוכים איטיים שהנחיצות שלהם לא ברורה, קווי עלילה שמתפרסים על פני כל הסדרה על אף שהפואנטה שלהם ממוצה אחרי שתיים-שלוש סצנות. כשמבליח פתאום מונטאז' שמקפיץ את הסיפור במידת מה, מתעוררת תחושת רווחה. סוף סוף תזוזה.

זה מצער במיוחד, כי בתוך "הבריחה מדנמורה" מסתתרת גרסה הדוקה שעשויה הייתה להיות יצירת מופת. את שבע השעות וחצי שלה אפשר בקלות רבה לדחוס לכדי שלושה פרקים משלהבים בני שעה (או אפילו עדיף: ארבעה פרקים בני 45 דקות). אך כמו יותר מדי יצירות טלוויזיוניות בימינו, גם "הבריחה מדנמורה" מבלבלת בין איטיות לבין איכות, בין חשיבות עצמית לחשיבות. אף שהיא כוללת מספר רגעים מצוינים ומשחק מעולה של דנו ונוכחות ממגנטת של דל טורו, במקרה שלה הסבלנות פשוט לא משתלמת.

קטנות

החתירה של "הבריחה מדנמורה" לריאליזם נפגמת בקביעות מפאת המייק אובר של פטרישה ארקט. מלבד המשקל הרב שהעלתה לטובת התפקיד, היא משתמשת בעדשות מגע חומות ובשיניים תותבות. האחרונות במיוחד גורמות לה להיראות לא טבעית - ניכר שאלה אינן שיניה ושהיא מתקשה לסגור את הפה כמו שצריך.

אם הפרק האחרון מונה פאקינג 109 דקות, למה לא לפצל אותו לשניים ולפרוס הכל על שמונה פרקים במקום שבעה, מספר חריג גם ככה?


"הבריחה מדנמורה" משודרת בימי שני ב-22:00 ב-yes Edge. פרק הבכורה זמין מאז יום ראשון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully