במרץ 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, מצא רב-סמל סלים ברכאת את מותו בפיגוע בסי-פוד מרקט. השוטר, שמוצאו דרוזי, הסתער בגבורה על המחבל במקום ומנע בכך מספר נפגעים גדול בהרבה - בסופו של דבר, נרצחו באירוע שני אזרחים נוספים. הוא הקריב את עצמו לשם כך, ולפי הגרסה הרשמית שנמסרה למשפחה, מת כתוצאה מדקירות הטרוריסט.
אך עם השנים, החלו להגיע למשפחה שמועות כי הסיפור אחר לגמרי, וקשור באזרח החמוש שניטרל בסופו של דבר את המחבל. לפי אותם דיווחים, הוא טעה בתחילה בזיהוי בשל חזותו הערבית של ברכאת, חשב אותו לטרוריסט וירה בו בטעות לפני שהתעשת וחיסל את האדם הנכון.
אחיו של ברכאת, ג'מאל, ביקש לברר מה מבין הגרסאות הללו נכונה, אך המשטרה והרשויות לא ששו לשתף עמו פעולה. "הוא היה גיבור - תפסיק לחפור" היתה פחות או יותר התשובה שלהם כשניסה להצביע על החורים בגרסה הרשמית שלהם. למרות זאת, הוא לא הרים ידיים, והמשיך את מסעו העיקש לגילוי האמת.
הבמאי רמי א.כץ התלווה אליו במסע זה, והתוצאה היא הסרט המרתק והחשוב "סיבת המוות". לאחר הקרנת בכורה במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ירושלים בקיץ האחרון, בה זכה לשבחים, הוא יוצג הערב (רביעי, 21:00) ב-yes דוקו ובתחילת החודש הבא יעלה גם לסינמטקים, ואפשר לקוות כי ימצא את הקהל שלו ויזכה לחשיפה הרחבה לה הוא ראוי.
לזכותו של הסרט הזה עומדות כמה מעלות. קודם כל, אף שבהגדרה היבשה מדובר ב"דוקו", זהו למעשה מותחן פרוצדורלי לכל דבר, המתנהל כמו פרק טוב של "חוק וסדר" או "זירת הפשע": שיחות עם עדים, איסוף ראיות, האזנה להקלטות, פענוח ממצאי נתיחה וכיוצא בכך. העשייה של כץ קורקטית, רהוטה ונטולת שומנים מיותרים, ואף שכבר בשלב מוקדם די ברור לנו מה יהיה פתרון התעלומה, הצפייה מותחת לכל אורך הדרך.
החקירה מוצגת לנו באופן אינטנסיבי ואפקטיבי הרבה בזכות החושים המחודדים של ג'מאל, שרק בשלב מאוחר יחסית של הסרט מתגלה לנו מאיפה רכש את מיומנויות הבילוש שלו. נוסף לכך, אחיו של השוטר המנוח מתהדר גם בנוכחות קולנועית מרשימה. יש בו שילוב מעורר הזדהות של רוך וקשיחות, ועיניים מלאות הבעה וכאב שמאפשרות ל"סיבת המוות" לעורר רגש גם בלי להיעזר במניפולציות.
נוסף לכריזמה הטבעית של ג'מאל, לחוזקת חומרי הגלם ולעבודת הבימוי הטובה של כץ, גם שותפיו של הבמאי תורמים לעוצמתו של הסרט. בין אלה בולט במיוחד אופיר ליבוביץ', מן המלחינים הטובים שפועלים כיום בתעשייה הישראלית, ומי שבשנים האחרונות כבר כתב מוזיקה ל"פוקסטרוט", "הבלתי רשמיים" ו"תאג"ד", וגם הפעם הצלילים שלו מתגלים כתרומה מדויקת ומשמעותית.
מעל כל זה עומד כמובן המטען החברתי והפוליטי שיש כאן. ככל שהסרט הולך ומתפתח, כך מתברר כי הכל קשור להכל, ושום דבר לא מקרי. הרשויות טייחו את נסיבות מותו של סלים ברכאת מאותה סיבה שהוא נורה בשוגג מלכתחילה: בגלל שלא היה יהודי. חזותו הפכה אותו לברווז במטווח, כפי שקרה לקורבנות אחרים לפניו ואחריו - למשל, האריתראי הבטום זרהום שנעשה בו לינץ' לפני שלוש שנים במהלך הפיגוע בתחנה המרכזית באר שבע, וכפי שלמרבה הצער ככל הנראה עוד יקרה בעתיד.
נוסף לכך, מוצאו של סלים ברכאת הפך את המקרה שלו לכזה שקל הרבה יותר לטאטא מתחת לשטיח. "אם הייתם יהודים, זה לא היה קורה", אומר לאחיו אחד העדים, ואכן - תראו כמה המדינה סוערת כבר שנים בעקבות הערפל סביב רצח של ילדה יהודיה מקצרין, ולעומת זאת עד כמה היא שותקת מול הסיפור הזה, אפילו שכאן העוולות וסימני השאלה גדולים בהרבה.
כמובן שהעבודה על הסרט החלה לפני כמה שנים, אבל העברתו של חוק הלאום הפכה אותו ואת העיסוק שלו באפליית הדרוזים לרלוונטיים עוד יותר. מבחינת סגנון עשייתו, "סיבת המוות" הוא כמו פרק משובח במיוחד של "חוק וסדר". אלא שכאן, למרבה הצער, לא מדובר בסדרת טלוויזיה, אלא במציאות שלנו.
