מאדרפאקרז מהגיהנום

ה-Datsuns הם קלישאת הרוקנרול הגדולה מכולן. יותר מה-Hives, יותר מה-Donnas, יותר מהביטינגס, הקטטרז, מוני סוזוקי, די-4 וכל השאר ביחד. הדאטסונס הם ההתגלמות החיה של אתוס הרוקנרול בגלגול הסוף סבנטיז האגרסיבי ביותר שלו. הם נשמעים כמי שעירבלו את כל השירים בפסקול של “Dazed and Confused” ואת כל החלומות ההזויים של הייד מ"מופע שנות השבעים" ביחד. הם נשמעים כאילו כל אחד מחברי הלהקה שתה פחית מלאה בזיעה שנסחטה מכל הטי-שירטים של דיפ פרפל, איי.סי/די.סי, מוטורהד, הסטוג'ס ו-MC5 שאי פעם נמכרו בחנויות היד שנייה בעולם.

כל חברי הלהקה אימצו את השם דאטסון כשם משפחה כמו הראמונז בשעתם, הבנות הקוליסטיות מלהקת הגראז' הדטרויטית The Von Bondies עושות להם קולות רקע (ואלוהים יודע מה עוד), ויש להם שירים עם שמות כמו "מאדרפאקר מהגיהנום". הם הכי הכי שיער-ארוך-מעיל-עור-ג'ינס-קרוע-סולו-גיטרה-פחית-בירה שאפשר לבקש. הכי הכי, יותר מהכי. הם כל כך ז'אנריים שבחיים לא הייתם מזהים אחד מהם במכולת.

אם להאמין לתכולת תקליט הבכורה שלהם, אין בהם טיפה אחת של ציניות, והיות והם מניו-זילנד אפשר להאמין שאולי גם אין בהם טיפה אחת של מודעות עצמית אופנתית. מי יודע, אולי יש עוד עשרות להקות כמוהם שמופיעות בפאבים בארצם, שציידי ההייפ הבריטים פשוט לא גילו ולכן הם מעולם לא קיבלו חוזה הקלטות או שער ב"אן.אם.אי". מי יודע, אולי הם בעצם גירסת הקיווי של היהודים! או.קיי, אני נסחפת.

למרות כל הציניות המתבקשת, מסתבר שהדאטסונס הם לא רק קלישאה, אלא גם הדבר האמיתי, והתקליט שלהם מכיל עשר פצצות רוקנרול רועשות, בועטות, מטונפות, מפוצצות מגברים ומהנות כמו שרק רוקנרול אמיתי יכול להיות. לאור ההתנהלות המקובלת במעגלים השונים שצורכים רוקנרול בזמנים קשים אלו, יש להניח שרק רודפי הטרנדים ייחשפו אל הדאטסונס בעוד שחובבי הרוק הותיקים יפסלו אותם מראש ויישארו נאמנים לקלאסיקות, מה שבאמת חבל. לא שיש לדאטסונס מה לחדש, אבל תאמינו לי שהם לא עושים בושות למסורת. כששמעתי את הריף הראשון של קטע חמש, “What Would I Know”, נדמה היה לי לרגע ש-Thin Lizzy אר באק אין טאון - ורגע לפני שבעטתי בחתולה הזלתי דמעה.


The Datsuns, "The Datsuns", אן.אם.סי