הפורמט של הדיסקים מציע 80 דקות של מוזיקה. אחרי שנדחקו רגליהם של אלבומים על גבי ויניל, שהכילו בממוצע 40 דקות חלקי שתיים, נוצר מצב שאלבום פופ ממוצע מתפאר באורך של אלבום קונספט כפול של פינק פלויד. למה? כי הגודל מייצר אצל הצרכנים מחשבות הקושרות כמות לתמורה ומעודד את חברות המוזיקה לזרוק כל גרעפס שיוצא מהאמנים שלהם על האוזניים והזמן של המעוניינים. להלן שישה אלבומים ארוכים, מלאי מתנות, בונוסים ומלמלות.
פיית היל
באלבומה השישי, "cry, מבצעת פיית' היל, זמרת קאנטרי מצליחה מהקדר של שריל קראו ושנאיה טוויין, פעלול. היא לוקחת את הבלונד המסורתי של זמרות "אני מלח הארץ של אמריקה" וחופפת אותו עד המראה הרטוב של בריטני ספירס. התוצאה - אלבום שעושה מהלך לגיטימי בין קאנטרי פופ נשי לפופ נשי בגוון של קאנטרי, אבל שוכח שהזמרת המבצעת נולדה בשנה של מלחמת ששת הימים ונשמעת מעט אינפנטילית. חוץ מ-14 שירים יש גם בונוס: אגף אינטראקטיבי שמראה את הדיסקוגרפיה של היל + וידאו קליפ + איך עושים את זה.
אריק קלפטון
עשרות אלבומי אולפן, הופעות ואוספים של אריק קלפטון כבר נוצרו, דווחו ונמכרו במיליונים, אז למה להפסיק. " One more car one more rider", אלבום ההופעה הכפול החדש, מציע את אותם להיטים נצחיים מעברו הידוע כפרוע. קלפטון האנגלי מביא את עצמו ברוח אמריקאית בלוזית וחופשית. מכיוון שעצבות גדולה כבר אין שם, וגיטרות חשמליות זה פאסה, האלבום נשמע כמו עוד פרויקט אנפלאגד מתחילת העשור הקודם. מה הבונוס? עטיפה יפה, שני דיסקים וסאונד כל כך מקצועי ומושלם, עד שהרמקולים מוחמאים ומנקים את עצמם מהאבק.
אניה
האוסף המרובע של אניה הוא בונוס כבד. יש לקוות כי אין בקרבתכם אנשים הראויים למתנה הזאת. ארבעה דיסקים כרוכים בקטיפה סגולה עם ריקועים מעוטרים, חוברת כרומו משובח עם צילומים של אניה בתנוחות נוגות ומילות השירים בריווחים מוגזמים לקצרי ראיה. הקילו וחצי הזה מכיל גם מוזיקה אירית מתחילת הקריירה של אניה ועד ההווה. לחובבי חמת חלילים וביצועים גרגוריאנים לשירי פופ.
שי
שי הוא בחור ישראלי ממוצא אפריקאי שהיגר יחד עם הוריו לצפון אמריקה. אלבום הבכורה שלו יפה. דרך היפ הופ מינימליסטי מהזן הדוקטור דראי שנכתב, הופק ומושר על ידי שי, נחשף המאזין לנושאים כמו עשייה לבנה של היפ הופ, המצב המנטלי של הישראלי והיחסים הפוליטים באזור. נדמה שהאלבום מיועד ליהודים ושכניהם בגולה. המסרים הפטריוטים וההוויה היהודוישראלית מוגשים אמנם במקצועיות שהישראהופ יכול רק לחלום עליה, אבל התכנים כאילו שנכתבו על ידי פקיד זוטר במשרד החוץ.
באסטה ריימז
מה שהכי מדהים בבאסטה ריימז הוא היכולת לשלב אגרסיביות, פסיכדליה, פאנק והומור. " it ain't safe no more ",
אלבומו השישי, משובח כמעט כקודמו, "ג'נסיס". ריימז, בן 30, שגם הפיק לעצמו את האלבום, הולך הפעם על קו מינימלי יחסית. אם בתחילת הקריירה שלו המאזינים נרטבו מזיפזיפי רוק שנורו מפיו, הפעם מדובר בשואו מעט מרוחק. פחות דאנסהול, שירים רומנטים (דואט מוצלח עם מריה קרי) וקטע בונוס "מוחבא" - רמיקס נוסף לקטע שמונה, "מייק איט קלאפ".