פעם, רק לפני כמה עשרות שנים, הייתה שיטה מאוד פשוטה לשעשע אנשים: תקבץ מספר בעלי מוגבלויות על במה אחת, תייצר פריק שואו בסיסי ותסחט צחוקים מלהיבים מהקהל. עם הזמן התפתחה תעשיית הבידור וייצרה נוסחה חדישה יותר: קומדיית המצבים. הפעם עמדו במרכז גיבורים "רגילים", אנשים שהמוגבלות שלהם לא הייתה פיזית אלא רגשית. זה עדיין הספיק כדי לגרום לפרצי צחוק עזים.
תת ז'אנר בולט שפרץ בשנות ה-70 היה קומדיות מצבים על הומוסקסואלים שהחלו ללבלב בתיאטרון. אחת הבולטות הייתה "כלוב העליזים", מחזה שכתב ז'אן פוארה ב-1973, עובד מידית למחזמר על ידי הארווי פיירסטיין (שכתב קודם לכן מחזה אחר בנושא, "סיפור אהבה בשלושה פרקים") וכבש במהרה את במות ברודוויי בזכות מסריו הלא קונבנציונליים.
החדשנות המרעננת של המחזה נשמרה במשך 23 שנים. הגרסה הקולנועית, שזכתה לשם המחתרתי יותר "כלוב הציפורים", נחלה ב-1996 הצלחה יחסית ועדיין שימרה את כוחה כפורצת דרך. תקופה דומה חלפה מאז, ורפי ניב, המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע, ביים והעלה שוב את המחזה בשם המקורי "כלוב העליזים" בכיכובם של מולי שולמן ואמיר קריאף, כשעל התרגום אחראי אלי ביז'אווי. ז'ורז' (שולמן) ומישל (קריאף) הם זוג המנהל מועדון לילה המתמחה בהופעות דראג. בנו של ז'ורז' לוראן (איתמר אליהו) מגיע להתארח ומבשר לאביו שהוא עומד להתחתן, מה שמצריך הכנות מיוחדות, מפר באופן קיצוני את השגרה המופרעת של בני הזוג ורק הופך אותה למטורללת עוד יותר, במיוחד כשהם נאלצים להתעמת עם החברה השמרנית שמנגד.
כמובן שקונפליקט הומו-סטרייטי מיד מאמץ אל לבו את המילה "רלוונטיות", ובתיאטרון באר שבע לא פוסחים על ההזדמנות הקלישאתית הזאת. "נדמה לי שאירועי הקיץ האחרון, והקושי להגיע לחקיקה שתביא עמה שוויון זכויות לקהילה הגאה בישראל", מצוטט ניב בתוכניה, "מבהירה שהמחזה רלוונטי בדיוק כמו בימים בהם נכתב".
לא, הוא לא. "כלוב העליזים" הוא מחזה במשקל נוצה, משעשע בחלקו (במיוחד בזכות שולמן וקריאף ולכך נגיע מיד) - אבל במבחן הרלוונטיות הוא קורס, ממש כפי ש"משפחה עליזה", שעלה בתיאטרון הבימה לפני שלוש שנים, היה לא יותר מבדיחה תפלה. מאז שנות ה-70 ואפילו שנות ה-90 חצינו אוקיינוסים בתפישה. גייז שלובשים בגדי נשים אולי עדיין מצליחים קצת להצחיק, אבל הם בטח כבר לא נחשבים לפריק שואו. האם זה אומר שהקונפליקט שלהם לא רלוונטי? מספר ימים לפני כן קראתי ספר חדש נפלא שהיכה גלים באירופה - "הסוף של אדי" של אדואר לואי, רומן אוטוביוגרפי על נער גאה שסבל מהתעללויות פיזיות ונפשיות קשות. אם רוצים להציג רדיפה הומוסקסואלית ופערי מעמדות, הדרך הבטוחה ללכת בה היום היא דרך השלילה. הקלילות של "כלוב העליזים" הופכת אותו למחזה חביב, אך קהה ממסרים רלוונטיים.
לפיכך, בתור מחזה המנסה להעביר איזושהי ביקורת, "כלוב העליזים" נכשל כליל. מי שמציל אותו הם שולמן וקריאף, שמשחקם הנפלא מייצר לא אחת פרצי צחוק בקהל. דרך הליהוק והחופש שנתן לשחקניו ובעיקר בזכות בחירתו בהם, ניב כן הצליח להחזיק את ראש ההצגה הזאת מעל המים במשך 90 דקות. שיתוף הפעולה בין השניים נהדר, והם לוקחים את הגרוטסקה למקומות גבוהים בהרבה מהמסגרת הרדודה שבמסגרתה הם נאלצים לעבוד.
מעבר לשולמן וקריאף יש לציין לטובה את התפאורה הנהדרת והמתחלפת של סבטלנה ברגר המנוסה ואת האיפור וההדרכה של אסף פרן, מלכת הדראג של הנגב. באשר להצגה עצמה, דעתי עליה מעורבת. מצד אחד, היא עוררה לא מעט פרצי צחוק, במיוחד במערכה השנייה. מצד שני, עם עלילה רדודה ונטולת מסר משמעותי, מתח נמוך וסיום אנרכיסטי (בקטע רע) שקורס לתוך עצמו, קשה להמליץ על "כלוב העליזים" כמחזה ששווה את הזמן שלכם.
