פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מתברר שגם בלי פאתוס אפשר לצאת באומץ נגד גזענות והומופוביה

      "הסוף של אדי" אינו רומן אופטימי. זהו מניפסט מבריק נגד אלימות, גזענות והומופוביה, וכל זאת מתוך סיפור אישי נטול פאתוס וניסיון לייפות את המציאות. אדואר לואי מצייר בכישרון רב תמונה קודרת ביותר של מציאות חסרת סיכוי, ממנה נחלץ בזכות כוח רצון

      ב-2005 הדהימה ג'נט וולס את ארה"ב. וולס, אז כבר עיתונאית מוכרת, פרסמה את יומן הזיכרונות "טירת הזכוכית", בו חשפה את קורות חייה כילדה במשפחה של נוודים שסבלה מעוני קיצוני. האוטוביוגרפיה שלה הכתה גלים לא רק בזכות הסיפור עצמו, אלא גם בשל זהות המספרת ובמיוחד בגלל הצורה שבה היא סופרה. למרות העוולות האיומות שמהן סבלה, וולס בחרה בנימה סלחנית ומלאת חמלה.

      את "הסוף של אדי", שראה לאחרונה אור בעברית, כתב אדואר לואי ב-2014, כשהיה בן 22 בלבד. בניגוד לוולס, הוא לא היה מוכר עדיין, וברומן האוטוביוגרפי שלו יש הכול מלבד חמלה. לואי, שנולד ב-1992 כאדי בלגל (שם משפחה שמשמעותו "פנים יפות" וגם הוא לא עזר לו בילדותו), חושף סיפור מצמרר על ילדות נוראית בעיירה הלנקור במחוז פיקרדי שבצרפת. ילדות זו כללה אלימות מילולית, רגשית ופיזית ממגוון סיבות, שהראשית שבהן היא זהותו וזיהויו מגיל צעיר כהומוסקסואל.

      את ההבדל בין "טירת הזכוכית" ל"הסוף של אדי" ניתן למצוא כבר בעמודים הראשונים של הספר הזה, שתורגם ליותר מ-20 שפות. בעוד וולס מציירת את הריגתן של חיות הבית על ידי אביה כאקט שרירותי ואקראי, לואי משרטט באור הרבה פחות מחמיא את הרוע בחצר שלו: "ראיתי את אבי, כשאחת החתולות שלנו המליטה, מכניס את החתלתולים בני יומם לתוך שקית סופרמרקט ומטיח אותה בשפת הבטון עד שהתמלאה בדם והיללות פסקו". הוא לא חוסך גם בתיאור של גינוני אלימות רבים אחרים.

      כריכת הספר "הסוף של אדי", אדואר לואי (יח"צ , עם עובד)
      הסוף של אדי (כריכת הספר)

      יש רק דבר אחד קשה יותר מלגדול במשפחה ענייה ומרובת ילדים עם אב שיכור ואלים וסביבה בעייתית: לעשות את אותו דבר כילד הומו. באומץ רב מגלה לואי כיצד גילה את הצד הנשי שבו כבר כילד, איך הבין מיד שהוא נמשך לבני מינו למורת רוחה של משפחתו. הוא פורש מציאות מחרידה של אלימות קיצונית בחטיבת הביניים. כל כך קיצונית, עד שקשה להאמין שבכלל הצליח לצאת מהתופת הזאת, להמשיך ללימודים אקדמיים ולסיים תואר שני במוסד יוקרתי בפריז.

      הפרט הנוגע ביותר ללב בספר הזה הוא גילו הנוכחי של לואי. במקרה שלו לא מדובר בממואר המציג אירועים מלפני 40 או 30 שנה, אלא בזיכרון טרי ביותר שמתחיל בסוף שנות ה-90 ונמשך עד סוף העשור הראשון של המילניום הנוכחי. זהו מסר של כאן ועכשיו - הומופוביה קיצונית עדיין קיימת היא מתחילה בגיל צעיר והיא חיה ובועטת, תרתי משמע, במציאות של ימינו. גם אם לא באמת היינו צריכים הוכחה לכך, העדות המסוגננת של לואי עדיין מעניקה סטירה מצלצלת חזקה לכל מי שמאמין שהקמפיינים החברתיים להעלאת המודעות קרובים לפתרון הבעיה. יש לא מעט מקומות שבהם הנושא הזה רחוק מאוד מלהיות סגור.

      ואם במודעות עסקינן, לואי לא פוסח גם על האירוניה הדקה הגלומה בחשש של משפחתו מפני זרים ומהגרים. כשרצה ללמוד באמיין, העיר הגדולה ביותר בחבל פיקרדי, אמר לו אביו: "באמיין יש רק שחורים וערבים, כושים, אתה בטוח שאתה באפריקה. לא כדאי לך ללכת לשם, בטח ישדדו אותך". כאילו שאצלם בהלנקור, במציאות של לבנים ילידי צרפת, הכול היה עבורו פסטורלי ונעים.

      לואי, שספרו השני Histoire de la Violence צפוי לראות אור בעברית בעוד חודשים אחדים, מצייר בכישרון רב תמונה קודרת ביותר של מציאות כמעט חסרת סיכוי, ממנה נחלץ בזכות כוח רצון. "הסוף של אדי" אינו רומן אופטימי (כפי שניתן ללמוד גם משמו). זהו מניפסט מבריק נגד אלימות, גזענות והומופוביה, וכל זאת מתוך סיפור אישי נטול פאתוס וניסיון לייפות את המציאות.