לפעמים שני ספרים נוגעים זה בזה, או מאירים זה את זה. קראתי לא מזמן את "היה היתה" של יעל נאמן ומשהו לא ברור נשאר איתי מן הספר. כעת, כאשר קראתי את "שלוש" של דרור משעני, הספר היה נוכח מספיק כדי להטיל גם איזו קרן אור צדדית, איזה הסבר, על "היה היתה".
יעל נאמן עקבה במסירות רבה אחרי מסלולה חייה של פזית פיין. לא רק שהיא לא הכירה אותה, היא בקושי ראתה אותה פעם אחת. היא נפטרה בת 56, שנים רבות לפני שיעל נאמן כתבה עליה. בהקדמה היא אומרת שהיה לה איזה צורך לשאול עליה שוב ושוב, להתענין בה, ואחר כך גם לראיין אנשים לצורך הספר. מה היה הצורך הזה? היא לא יודעת, וגם אחרי 250 עמודים הספר לא מבהיר את הצורך הזה. לזכותה יאמר שהיא כותבת בהקדמה שאין לה "תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה".
כאשר אני מנסה להבין את המניע שמאחורי הספר, ואין לי תשובה של הכותבת, אני הולך אל העדויות הרבות שהיא אספה. א' מעידה על ילדותה, ב' מעידה על נעוריה, ג' מעיד על עבודתה כעיתונאית. אי אפשר שלא לכבד את הסופרת שמקימה מצבה לאישה שהיתה אלמונית לציבור, ורק חבריה נצרו את זכרונה בליבם. זה יפה. זה מרגש. אבל לא במקרה השתמשתי בדימוי של המצבה. כי שוב ושוב מספרים הסיפורים על כישלונות, על ויתורים, על אומללות. כמו איזה מוות מהלך בין דפי הביוגרפיה שנפרשת כאן - מות הילדות, מות המשפחה, מות המיניות, מותה של אהבת הספרות, מותה של היכולת לתקשר עם אנשים, אפילו מות הצוואה שלה שלא קוימה. חמישים שנות חיים ויותר מורגשות על ידי חברים שאהבו את פזית פיין כמעין הכנה למוות הפיזי. סיימתי את הקריאה ב"היה היתה" בהרגשה של הזדהות עם סבלה של פזית פיין ועם הכבוד שחולקת לה יעל נאמן, אבל גם בהרגשה של אי נוחות. חשבתי שאיזה צל של קדרות שמלווה, בצדק, את החלק הליברלי בציבור הישראלי מצא לו ביטוי בספר הזה. ימים רעים של תקופה מצאו להם הד בימים רעים של אשה אחת. אז מה חסר בספר הזה?
דרור משעני כתב ספר אחר לגמרי. לא תיעוד אלא בדיה. ובדיה מסוגננת מאוד. יעל נאמן ברחה מכל תבנית ספרותית, כי תבנית הייתה משעבדת אליה את האישה שבה היא מתבוננת. ואילו אצל משעני יש תבנית ברורה ומוכרת: הז'אנר של ספרי הבלשים קובע אצלו את מסלול חייהן של הדמויות לא פחות מאשר קובעת אותו סבירות של אישיות או של ההקשר שמסביב לאישיות. וגם כאשר הוא מאתגר את מוסכמות הז'אנר הוא בונה את הספר בתבנית קשוחה של שלושה חלקים: שלוש נשים, שלושה סיפורים, שלושה אפרסקים (ופרפר) על כריכת הספר, והשילוש הקדוש של הנוצרים מרחף מעל הנשים ומעל הסיפורים.
"הפרופיל שלו היה סתמי", כך מתואר אחד הגיבורים כבר בעמוד הראשון של הספר (אני לא מגלה את סוד העלילה. הסוד כאן הוא אחר). יש למשעני איזו ברית מעניינת עם הסתמי - רוצחים סתמיים, מניעים סתמיים למעשי רצח, וסביבה סתמית מסביב לאנשים כיוון שהיא לא מסבירה את הרצח ולא מושפעת הרבה מן הרצח. אבל הנרצחים - בספר הזה הנרצחות - רחוקים מאוד מן הסתמי. כמעט ואפשר לומר שדרור משעני מפזר איזו אפרוריות סתמית מסביב לבני אדם כדי שיוכל לחלץ אותם מן הסתמיות. עד שהם נרצחים, וככה חוזרים אל הסתמיות.
ככה התחבר משעני, שהוא סופר משכיל מאוד, אל מקורות הסיפור הבלשי. אדגר אלן פו נחשב לאבי הסיפור הבלשי כיוון שהציב תעלומה בתוך "איש ההמון" - זה הסיפור שכתב בשנת 1840, ובו גם הבחין פו למה אנחנו זקוקים לסיפור בלשי בעיר המודרנית והענקית, ובקפיטליזם שיצר בעיר הגדולה ניכור שלא היה לפניו, ואנונימיות, וסתמיות של אנשים שהולכים לאיבוד בהמון. עד שהם נרצחים. ורק אז - בהיפוך עגום ואירוני - הם זוכים לבלש חד עין שמחלץ את חייהם האבודים מן הסתמיות ומשחזר אותם פרט אחרי פרט. אבל דרור משעני לא מפנה מבט רק אל מסורת הבלש הכוללת, חוצת-התרבויות. גם אצלו, כמו אצל יעל נאמן, מחלחלים הימים הרעים של הישראליות אל הסיפור הכאילו-לא-פוליטי. והפעם לא אל סיפורה של של אישה אחת אלא אל סיפורן של שלוש נשים.
כאשר יצא משעני לדרך הספרותית שלו, ופרסם את "תיק נעדר", הראשון בסדרת ספרי הבלשים שלו - הספר הנוכחי הוא הרביעי - הוא סיפר על אישה מבוהלת בחולון שמגיעה אל הבלש אברהם אברהם ומספרת לו שבנה המתבגר נעלם. כדי להרגיע אותה מעט שואל אותה הבלש אם היא יודעת למה אין ספרי בלשים בעברית. היא לא ידעה, והוא אמר לה: "כי אין כאן פשעים כאלה. אין אצלנו רוצחים סדרתיים, אין חטיפות, כמעט אין אנסים שמתנפלים על נשים ברחובות. אצלנו אם מבוצע פשע זה בדרך כלל השכן, הדוד, הסבא, ולא צריך חקירה מסובכת כדי לגלות מי ביצע אותו ולפזר את המיסתורין. פשוט אין אצלנו מיסתורין".
משעני השיג יותר מאשר השיגו סופרי בלשים קודמים בעברית, כי הספר שכתב לא היה רק ספר בלשים. ספרי בלשים מגבילים מראש את טווח המבט שבהם, גם הטובים שבהם, כמו סידרת וולנדר של הנינג מנקל השבדי, אוספים מעט מדי התבוננויות על בני אדם בדרך אל המי-עשה-את-זה. גם אלה מהם שמעמידים דמות בלש מעניינת - כמו המפקח מגרה של ז'ורז' סימנון - מכפיפים את הדמות לנוסחה עלילתית שחוזרת על עצמה ספר אחרי ספר עד שהם מייגעים, אותי לפחות (פעם כדאי יהיה לחשוב למה הקולנוע שהתבסס על ספרי בלשים היה מסוגל, ברגעיו הטובים - כשבוגרט שיחק או כשאלטמן ביים - לשחרר את המקור הספרותי מן הנוסחה הכובלת שלו).
משעני היה מעוניין לא רק במי-עשה-את-זה. והוא גם דאג שדמות הבלש שלו לא תינשא גבוה מעל שאר הדמויות בספר. זה פח שאורב דווקא לדמויות בלשים מענייניות, כמו המפקח מגרה. הוא הרי מי שבא פותר את התעלומה שכל האחרים מסובכים בה. לכן אנחנו נוטים לשכוח את עלילותיהם של ספרי מגרה, ולזכור את מגרה (ואת ז'אן גאבן שגילם אותו בכמה סרטים). לא כך אצל משעני. קודם כל כיוון שדמות הבלש שלו אינה מאופיינת בקווים חזקים וברורים ואינה מבהירה לאחרים תמונה שרק הוא מבין אותה. הוא נקרא בשם המוזר אברהם אברהם כדי להיות, כמו אברהם אבינו, מישהו שנבלע בתוך ציבור שזקוק לו, מישהו שנספג אל תוך רקמת החיים של אחרים, או של ישראלי רגיל שניקרא בשם הרגיל אברהם. יש לו, לבלש הזה, חיים משלו ויש קווי אופי משלו, אבל משעני משרטט את הקווים האלה בקיווקוו שבור, לא ברציפות. אברהם גם טועה הרבה, וכך הוא משאיר מקום בספר של משעני למבט חד יותר ממבטו שלו. הוא גמיש מספיק כדי לעבור שוב ושוב מחזית הסיפור אל העורף שלו ולהשאיר לחשודים שבספר לפרוש את חייהם בלי מבט-על שלו.
יתרון הערך של משעני כסופר בלשים היה, כאמור, בסירוב שלו לתת לתעלומת הרצח להיות הדבר החשוב ביותר בספרים שלו. מעבר למי-עשה-את-זה ומעבר למי-חכם-לגלות-את-זה הם גם חקרו חברה ישראלית קטנה ואינטימית, ולא המונית. הם שאלו אילו פינות מסתורין היא יוצרת, ואיך היא מסתירה אותן דווקא "באור התכלת העזה", כמו שקרא עמוס עוז למציאות הישראלית.
התוצאה הייתה פרוזה משובחת שזיהתה רובד שלם של חיים ישראלים, ושל מצוקה ישראלית, שעברה מתחת לרדאר של רעש החדשות הישראלי וגם של מה שאפשר לכנות "ספרות השאלות הגדולות". משעני ברח מכל נושא שהיה לו ריח חברתי מוכר - יהודים וערבים, שמאל וימין, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים. הוא השאיר מהם רק רמזים ברקע האחורי של הסיפור. המסורת האוניברסלית של הבלש נתנה לו מרחק מן העיתון הישראלי, ממריבת הזהויות הישראלית, וגם מן השאלות המכבידות של ההיסטוריה היהודית. מתחת לכל אלה מצא משעני חיים שרוחשים בעיר לא-מסומנת-אידיאולוגית כמו חולון. הוא גם בחר בלשון כתיבה בהירה שמסרבת להיות מסוגננת, ובאותה מידה מסרבת לסלנג, וכך מיקמה גם העברית של משעני את הספרים שלו באיזה אמצע בלתי מסומן של חיים ישראליים שהם מסומנים מאוד, מסומנים מדי. ואם הבלש האירופי והאמריקאי הוא בלש רדוף באימת ההמון האנונימי, השכיל משעני להחליף את אימת ההמון האנונימי באימת המשפחה החונקת, וגם בחום המשפחתי שהישראליות אמורה, לפחות, להעניק. "מפחיד זה טוב, לא?", שאל משעני בספר הראשון שלו. הוא ענה: "זה מה שספרות אמורה להיות". והוא מצא את המפחיד הרגיל והאפור שהרבה רעשים ישראלים מעלימים.
בספר החדש עושה משעני שני מהלכים אמיצים ומרתקים: ראשית, הוא מוותר לחלוטין על אברהם אברהם, זה לא פשוט לסופר בלשים מצליח בקנה מידה עולמי לוותר על דמות הבלש שרבים מקוראיו מצפים לו. שנית, הוא מחלק את הספר לשני מעשי רצח ולשלוש עלילות, וכך הוא מאתגר רבים מקוראיו שקונים רומנים הרבה יותר מאשר הם קונים סוגי ספרות אחרים כי הם זקוקים לפרשת חיים מתמשכת אחת כדי לצלול בה.
החלוקה הזאת לשלושה היא לא רק הפניית מבט אל שלוש דמויות, היא גם הפניית מבט אל מנגנון התגובה של הקורא על הדמויות. משעני מתאר שלוש נשים שנמצאות על קו שבין חולשה לכוח. עובדת זרה שהולכת ומאבדת את שפיות דעתה בגלל השפלה וחולשה היא אחת מהן. אחרת היא מורה שמחפשת אהבה אבל היא לא חלשה ולא מושפלת. והשלישית היא החזקה מכולן, אבל לא אגלה לקוראים מה שהם אמורים לגלות בעצמם. כך מונע משעני מן הקורא לפתח יחס של רחמים כלפי אותם אנשים רגילים ומעט אפורים שהוא מיטיב כל כך לתאר. אומללות היא רק פאזה אחת בספר, ולא פאזה דומיננטית.
כך הוא גם עזר לי להבהיר את המשיכה הבריאה של יעל נאמן אל חייה של אישה שלא הבחנו בה, שלא נכנסה אל הקטגוריות שאנחנו מסמנים. אני לא מתפלא שרבים רצו לקרוא את "היה היתה" - הוא ענה על מחסור שיוצרים הרעשים הישראלים. אבל יעל נאמן עוררה אצל קוראיה רגש חזק אחד: רחמים. היא לא מצאה בחייה של פזית פיין הרבה יותר מאשר אומללות. וזה לא מספיק כדי לתאר דיוקן של שום אדם חי. אנחנו מקטינים אנשים כאשר אנחנו רק מרחמים עליהם, ואנחנו מקטינים את עצמנו כאשר אנחנו רק מרחמים.
אבל משעני גם הפסיד משהו כאשר ויתר על דמותו של אברהם אברהם. אותו אמצע בלתי מסומן של חיים ישראלים צפוי לסכנה. צעד אחד מן ההתבוננות באנשי האמצע האלה נמצאת גם גלוריפיקציה של האפור וקבלה של הבינוניות. אברהם אברהם "היה עובד סוציאלי בנשמתו יותר משהיה שוטר", כפי שתאר אותו משעני. ומזיגה זו של עבודת שטח חברתית ושל חקירת פשעים לא אפשרה לממלכת האמצע להישאר כלואה ברעיונות של אמצע ובפשרנות של אמצע. החוקר הלך אל הבלתי רגיל שבתוך הרגיל, והספר של משעני משתהה מדי אצל הרגיל. כך צפויים חיי האמצע המעניינים שב"שלוש" להיעשות חיים ששום דבר מלבד רצח לא מטלטל אותם מן הבינוניות שלהם.
אולי לכן רומז משעני יותר מפעם אחת כי שלושה חלקי הספר שולחים אל השילוש הקדוש של הנוצרים, ואולי מאותה סיבה המוטו לספר לקוח מן הברית החדשה ומהבטחת הגאולה של הבשורה על פי לוקס: "כי בן האדם לא בא לאבד נפשות כי אם להושיעם". אצל יעל נאמן אין ישועה מן האומללות. אצל משעני יש רצון שתהיה ישועה. אבל המימד הנוצרי הזה לא ממומש בספר. הוא לא ארוג אל תוך הספר. הוא נשאר כמשאלה - אולי לספר הבא בסדרת הבלשים של משעני. אני אחד מן הרבים שמחכים לו.
"היה היתה"/יעל נאמן, 256 עמודים, הוצאת אחוזת בית
"שלוש"/דרור משעני, 272 עמודים, הוצאת אחוזת בית