עינתי חצי-מוח

אני - ואולי מדובר בבעיה שעלי לפתור עם עצמי - מבכר קודם את חוצו של הקנקן על פני תוכו. אני מעריך פנים נעימות, מוקיר גזרה טובה ויודע אף להודות בשבחה של גנדרנות הנמזגת במשורה טובת טעם. כזה אני, טיפוס של ניחוחות חד פעמיים, רשמים ראשוניים, משפטי שדה לאור פנס קלוש ופסקי דין ענייניים, גם אם נמהרים משהו. לא אחת ולא שתיים עמדה לי תכונה זו לרועץ.

מיטיבי שבשמים יעיד על מספר הפעמים בהן הלכתי שבי אחר חצאיתה המתבדרת של נערה, הסומק הקל והמזמין שבלחייה והאופן בו היא מסיטה את שיערה הערמוני לבל ייפול על עיניה. כמו הייתי אהבל עילג הזדחלתי מחוץ לכוך גבריותי הקופאת על שמריה בתקווה שאותו שובל בגד, אותו ענן בושם מרופרף, אותה קווצת שיער הם-הם שיצילוני מחרפת בדידות. אך לא כך היא.

מניין לא קטן של ערבים תפלים, שעות שהתארכו כמו המצור על המצדה וממון לא מבוטל השארתי אחריי, הולך שוגג אחר אותה התרשמות רגעית, נחפזת לבלי דעת, כמעט בלתי מנומקת, ובמבט לאחור - הו אלוהים! - כה אווילית. מה חשבתי לעצמי? כיצד יכולתי לעולל זאת לעצמי? עם האחרות, עם כולן. ועם עינת. עינת ארליך.

עוד בימים בהם הנצה על שולחן תאוותיי בדמותה גזוזת המחלפות של "ישראלה", בתוכניתו של דורון נשר (האם היתה שם שוליית קוסם? סייעת שיניים חיננית?), ידעתי כי אני מוליך עצמי בדרך שגגה. כאשר פיזזה בעליצות בתשדירי הבחירות של מרצ, משל הייתה אלטרנטיבה פוליטית לבנטון, ידעתי כי שתי נשמותינו התועות - גם אם נועדו להתאחד - לא תדענה שיתוף. עקבתי אחר נסיקתה המוגזמת בערוץ הילדים הקנטרני והצייצני. מחמאות רבות הרעפתי על לבושה הססגוני, המוקפד להיות מרושל כזה. שפתיי דיברו את מעלות הספר האישי שלה - אילו תמורות מרהיבות הוא חולל בתסרוקתה ובתדמיתה! מה שמח לבי כאשר זימן אותנו עורך התוכניות ב"רשת" להיפגש מדי ערב שישי ב"שש וחצי עם עינת ארליך". עינתי. עינתוש. אך למחשבה ולהכרה דרכים מוזרות וזרות לאלה של הלב והמבט.

כבר בראשית ימיה ב"שש וחצי" הבנתי כי הלכתי שולל בפעם המי יודע כמה. נפלתי לבור הרמייה של חיוניותה, עליצותה והופעתה הנעימה. עם חלוף הדקות והתחלף העונות ידע לבי כי אין לו די במשובת נעורים אטרקטיבית זו, כמוה כאימאז' סוריאליסטי, מבליח לרגע ואז נמוג. הדעת והתבונה ביקשו יותר. יותר מאשר עינת היתה מסוגלת לתת. וכעת, בפיאסקו ההתנחמדות החדש מבית מחמדיה, הנושא משום מה את השם הבראשיתי כל כך, "בראשית", קיבלה התחושה המרה אישוש נוסף, כמו מהלומת אגרוף מדויקת כהלכה אל הטחול: אין לעינתי דבר למכור זולת הופעתה הטובה, חיוכה הקל וישיבתה המגניבה כאילו. שכן עינתי היא מושא ערגה המבוסס על כזב, על הבל החן ושקר היופי. ואין מתאימה מהפואטיקה של "השרוף" להעמיד דברים על דיוקם. שכן אחרי ככלות הכל, עדיין, איך אני כרוך אחריה (סלסול מזרחי).