קראו את הפרק הראשון מתוך "ערי טרף" מאת פיליפ ריב

זה היה אחר צהריים חשוך וסחוף־רוחות באביב, והעיר לונדון רדפה אחרי עיירת כרייה קטנה על פני הקרקעית היבשה של הים הצפוני.
בזמנים טובים מאלה לא היתה לונדון טורחת בטרף עלוב כזה. בעבר העבירה עיר הַתֶנַע האדירה את ימיה בציד עיירות גדולות בהרבה, מפאתי שממת הקרח בצפון ועד חופי הים התיכון בדרום. אבל בזמן האחרון הפך טרף מכל סוג שהוא נדיר, ואחדות מהערים הגדולות יותר התחילו להעיף בלונדון מבטים רעבתניים. כבר עשר שנים שהיא מסתתרת מהן ומתנהלת בגנבה במחוז מערבי לח והררי, שלדברי גילדת ההיסטוריונים היה פעם בריטניה. כבר עשר שנים שלא בלעה דבר מלבד עיירות חקלאיות זעירות ויישובים נייחים בגבעות הרטובות. עכשיו החליט סוף־סוף הלורד ראש העיר שהגיעה השעה להחזיר את העיר אל שטחי הציד הגדולים שמעבר לגשר היבשה.
עוד לפני שהגיעה לאמצע הדרך, התצפיתנים במגדלי התצפית הגבוהים הבחינו בעיירת הכרייה הקטנה שכירסמה במישור המלח מרחק שלושים קילומטרים מהם. תושבי לונדון ראו בכך אות מהאלים, ואפילו הלורד ראש העיר (שלא האמין באלים או באותות) ראה בזה התחלה טובה של המסע מזרחה והורה לצאת למרדף.
עיירת הכרייה הבחינה בסכנה והסתובבה לברוח, אבל זחלי השרשרת הענקיים שמתחת ללונדון כבר התחילו להאיץ. עד
מהרה נמצאה העיר במצב מרדף מלא, הר נע עשוי מתכת שהיתמר בשבעה מִפְלָסים כמו הקומות בעוגת חתונה, הקומות התחתונות אפופות עשן מנועים, וילות העשירים הלבנות בוהקות על
הסיפונים העליונים, ומעל כל זה הצלב הזהוב בראש קתדרלת
סנט פול, שהתנוצץ בשמש, שש מאות מטרים מעל האדמה
החרבה.
טום היה עסוק בניקוי התצוגות באגף "ההיסטוריה של הטבע" במוזיאון לונדון. הוא הרגיש ברעד המסגיר ברצפת המתכת, וכשנשא מבט ראה שהלווייתנים והדולפינים התלויים מתקרת הגלריה מתנדנדים על כבליהם בקולות חריקה שקטים.
טום לא נבהל. הוא חי בלונדון כל חמש־עשרה שנות חייו והיה רגיל לתנועותיה, ועכשיו זיהה שהעיר משנה מסלול ומאיצה. טום הרגיש צביטה של התרגשות, אותו ריגוש עתיק של מרדף שחלקו כל תושבי לונדון. כנראה יש טרף בסביבה! הוא שמט את המברשות והסמרטוטים והצמיד את ידו לקיר, מרגיש ברטט שעלה מחדרי המנועים הענקיים שבקרבַיים. כן, הנה זה — הטרטור העמוק של מנועי העזר שהתעוררו לחיים, בום, בום, בום, כמו תוף גדול המכה בתוך עצמותיו.
הדלת שבקצה הגלריה נפתחה בחבטה, וצַ'דְלי פּוֹמֶרוֹי נכנס לחדר בסערה, הפאה מעוקמת על ראשו ופניו העגולות אדומות מזעם. "מה בשם קְווירְק...?" הוא אמר בזעף, והביט בפה פעור בלווייתנים המתנדנדים ובציפורים המפוחלצות הזזות ומקפצות בכלוביהן כמנערות מעליהן את תקופת השבי הארוכה ומתכוננות לשאת כנף שוב. "השוליה נֶטְסְווֹרְת'י! מה קורה כאן?"
"זה מרדף, אדוני," אמר טום ותהה כיצד הצליח סגן ראש גילדת ההיסטוריונים לחיות על סיפון לונדון זמן כה רב בלי ללמוד להכיר את מקצביה. "כנראה זה משהו מוצלח," הסביר. "הפעילו את כל מנועי העזר. זה לא קרה כבר המון זמן. אולי המזל של לונדון השתנה סוף־סוף!"
"נו!" נחר פומרוי בבוז. הוא התכווץ כשהזכוכית של ארונות התצוגה התחילה לייבב ולרטוט בהזדהות עם פעימת המנועים. מעל ראשו היטלטל המוצג הגדול ביותר — משהו שנקרא לווייתן כחול, שנכחד לפני אלפי שנים — הלוך ושוב על כבליו כמו נדנדת קרש. "יכול להיות, נֶטְסְווֹרְת'י," אמר פומרוי, "רק הלוואי שגילדת המהנדסים היתה מתקינה בולמי זעזועים סבירים בבניין הזה. כמה מהמוצגים האלה עדינים מאוד. זה לא קביל. זה לא קביל כלל." הוא שלף ממחטה מנוקדת מבין קפלי גלימותיו הארוכות והשחורות ומחה את פניו.
"סליחה, אדוני," אמר טום, "אני יכול בבקשה לרוץ לבמות לעקוב אחרי המרדף? רק לחצי שעה? עברו שנים מאז המרדף המוצלח האחרון..."
פומרוי נראה המום. "בשום פנים ואופן לא, שוליה! ראה את כל האבק שהמרדף הארור הזה העלה! צריך לנקות שוב את כל התצוגות ולבדוק נזקים."
"מה, אבל זה לא הוגן!" הצטעק טום. "בדיוק איבקתי את כל הגלריה!"
הוא ידע מיד שזאת היתה שגיאה. צ'דלי פומרוי היה בסדר יחסית לחבר גילדה, אבל לא ראה בעין יפה עזוּת מצח של שוליות פשוטים מהדרגה השלישית. הוא הזדקף למלוא גובהו (שלא עלה בהרבה על מלוא רוחבו) ונעץ בטום מבט כה זועף, שאות הגילדה שלו כמעט נעלם בין גבותיו העבותות. "החיים אינם הוגנים, נטסוורת'י," הרעים קולו. "אם תמשיך להתחצף, אשלח אותך למשמרת בקרבַיים ברגע שהמרדף הזה ייגמר!"
מכל המטלות הלא נעימות שהשוליות מהדרגה השלישית נאלצו למלא, משמרת בקרביים היתה השנואה ביותר על טום. הוא מיהר לסתום את הפה ונעץ מבט שפל־רוח בחרטומים הממורקים להפליא של נעליו של האוצֵר הראשי.
"הוטל עליך לעבוד במחלקה הזאת עד השעה שבע, ואתה תעבוד עד השעה שבע," המשיך פומרוי בדבריו. "ובינתיים אלך להתייעץ עם האוצרים האחרים לגבי הטלטלות הנוראות האלה..."
הוא מיהר ללכת משם, עדיין רוטן. טום צפה בו מתרחק ואז הרים את הציוד שלו וחזר באומללות לעבודתו. בדרך כלל לא היה אכפת לו לנקות, בעיקר בגלריה הזאת עם בעלי החיים החביבים, אכולי־העש, והלווייתן המחייך את חיוכו הכחול הגדול. כשהשתעמם הוא מצא מחסה בחלומות בהקיץ, שבהם היה הגיבור המושיע בחורות יפהפיות מפיראטי אוויר, מציל את לונדון מ"ליגת האנטי־תנע" וחי באושר ובעושר. אבל איך היה יכול לשקוע בחלומות בהקיץ בעוד שאר העיר נהנית מהמרדף המשמעותי הראשון שלה זה נצח?
הוא חיכה עשרים דקות, אבל צ'דלי פומרוי לא חזר. לא היה איש בסביבה. היום היה יום רביעי, כך שהמוזיאון היה סגור לקהל, ורוב חברי הגילדה הבכירים והשוליות מהדרגות הראשונה והשנייה יצאו ליום חופשה. איזה נזק ייגרם אם יחמוק החוצה לעשר דקות, רק כדי לראות מה קורה שם? הוא הסתיר את תיק חומרי הניקוי מאחורי שור טיבטי מועיל ומיהר בכיוון הדלת בין צללי הדולפינים המרקדים.
במסדרון כל מנורות האַרְגון ריקדו גם הן, מטילות הבזקים של אור על קירות המתכת. שני חברי גילדה לבושים שחורים חלפו במהירות על פניו, וטום שמע את קולו הדק של ד"ר אַרְקֶנְגַרְת' הזקן מייבב, "רעידות! רעידות! הן עושות שמות בכלי החרס שלי מהמאה השלושים וחמש..." טום חיכה עד שהשניים נעלמו מעבר לפינת המסדרון וחמק בזריזות הלאה ובמורד גרם המדרגות הקרוב ביותר. הוא עבר בגלריית המאה העשרים ואחת, על פני פסלי הפלסטיק הגדולים של פלוטו ומיקי, האלים בעלי ראשי החיות של אמריקה הנשכחת. הוא חצה בריצה את האולם הראשי ורץ לאורך גלריות מלאות חפצים ששרדו איכשהו באלפי השנים מאז שהקדמונים השמידו את עצמם באותה סופה נוראה של כלי נשק אטומיים ופצצות וירוסים מהונדסים שנקראה "מלחמת שישים הדקות". כעבור שתי דקות הוא חמק החוצה מבעד לדלת צדדית, אל הרעש וההמולה של דרך טוֹטֶנְהָם קוֹרְט.
מוזיאון לונדון ניצב במרכז מפלס שתיים, ברובע תוסס שנקרא בְּלוּמְסְבֶּרי. החלק התחתון של מפלס אחת היה תלוי כמו שמיים חלודים כמה מטרים מעל גגותיו. טום לא חשש שיבחינו בו כשנדחק בין האנשים ברחוב החשוך, ההומה, בכיוון מסך הצפייה הציבורי שמחוץ לתחנת המעליות של דרך טוטנהם קורט. כשהצטרף להמון בחזית המסך, נגלה לעיניו בפעם הראשונה הטרף המרוחק של לונדון: כתם מימי, כחול־אפרפר, שלכדו המצלמות למטה במפלס שש. "העיירה נקראת סוֹלְטְהוּק," רעם הכרוז. "אסדת כרייה ובה תשע מאות תושבים. נכון לעכשיו היא מתקדמת מזרחה במהירות מאה שלושים קילומטרים בשעה, אבל גילדת הנווטים צופה שלונדון תדביק אותה לפני השקיעה. אין ספק שעיירות נוספות רבות ממתינות מעבר לגשר היבשה, הוכחה ברורה לחוכמה שהפגין הלורד ראש העיר האהוב שלנו כשהחליט להוביל את לונדון מזרחה שוב..."
מאה שלושים קילומטרים בשעה! חשב טום בהשתאות. מהירות מדהימה, והוא השתוקק לעמוד על בימת תצפית ולהרגיש ברוח על פניו. סביר להניח שכבר הסתבך בצרות עם מר פומרוי. מה זה משנה אם יגנוב כמה דקות נוספות?
הוא יצא לדרך בריצה, ועד מהרה הגיע אל פארק בלומסברי, שנמצא באוויר הפתוח שבשולי המפלס. בעבר זה היה פארק של ממש, עם עצים ובריכות ברווזים, אך בגלל המחסור בטרף, הוא הוקצה לייצור מזון, ואת המדשאות החליפו חלקות כרוב ואגני אצות. אבל בימות התצפית עדיין היו שם, מרפסות גבוהות שביצבצו מעבר לשפת המפלס, ותושבי לונדון יכלו לצפות מהן בנוף החולף על פניהם. טום מיהר לעבר הבימה הקרובה ביותר. קהל גדול עוד יותר נאסף שם, ובו לא מעט אנשים לבושים שחור מגילדת ההיסטוריונים. טום ניסה לא להתבלט בעודו נדחק לחזית ומציץ מעבר למעקה. סולטהוק נמצאה שמונה קילומטרים בלבד לפניהם, ממהרת הלאה, עשן שחור מיתמר מארובות המַפְלֵט שלה.
"נטסוורת'י!" נער עליו קול, וליבו שקע בקרבו. הוא הסתכל סביב וגילה שנעמד לצד מֶליפַנְט, שוליה כבד־גוף מהדרגה הראשונה, שחייך אליו חיוך רחב ואמר, "נהדר, נכון? אסדה קטנה ושמנמנה לכריית מלח, עם מנועי יבשה סי־20! בדיוק מה שלונדון צריכה!"
הרברט מליפנט היה בריון מהסוג הגרוע ביותר, הסוג שלא סתם מחטיף לקורבן שלו ותוקע לו את הראש באסלה, אלא גם מתאמץ לגלות את כל הסודות שלו ואת הדברים שהכי מפריעים לו ומשתמש בהם כדי לקנטר אותו. הוא נהנה להציק לטום, שהיה קטן וביישן ולא היו לו חברים שיעמדו לצדו — וטום לא היה יכול להחזיר לו, כי המשפחה של מליפנט שילמה על הכשרתו כשוליה מהדרגה הראשונה, ואילו טום, שלא היתה לו משפחה, השתייך לדרגה השלישית בלבד. הוא ידע שמליפנט טורח לדבר איתו רק מכיוון שקיווה להרשים היסטוריונית צעירה ויפה בשם קְלַייטי פּוֹטְס שעמדה ממש מאחוריו. טום הינהן אליו והסב לו גב, והתמקד במרדף.
"תראו!" צעקה קְלַייטי פּוֹטְס.
הפער בין לונדון לטרף שלה הלך והצטמצם במהירות, וצללית כהה המריאה מתוך סולטהוק. עד מהרה הצטרפה אליה צללית נוספת, ועוד אחת. ספינות אוויר! הקהל על בימות התצפית של לונדון הריע, ומליפנט אמר, "אח, סוחרי אוויר. הם יודעים שגורל העיירה נחרץ, אתם מבינים, אז הם דואגים להסתלק לפני שנבלע אותה. אחרת נוכל להחרים את המטען שלהם עם כל דבר אחר על הסיפון!"
טום שמח לראות שקלייטי פוטס נראית משועממת לחלוטין ממליפנט: היא היתה מבוגרת ממנו בשנה ומן הסתם ידעה את כל זה, מכיוון שכבר עברה את בחינות הגילדה ואות ההיסטוריונים היה מקועקע במצחה. "תראו!" היא אמרה שוב והעיפה מבט בטום בחיוך. "תראו אותן טסות! כמה שהן יפות!"
טום הסיט מעיניו את השיער הסתור וצפה בספינות האוויר מתרוממות ונעלמות בין העננים האפורים כצפחה. לרגע הוא נמלא כמיהה להינשא איתן מעלה אל אור השמש. אילו רק ההורים העניים שלו לא היו משאירים אותו בהשגחת הגילדה, לעבור הכשרה כהיסטוריון! הוא היה רוצה לעבוד כנער סיפון במפרשית שמיים ולראות את כל ערי העולם: פּוּאֶרְטוֹ אַנְחֶלֵס הצפה על המים הכחולים של האוקיינוס השקט, ואַרְקְאֵיינְגֶ'ל המחליקה במחלקי הברזל שלה על פני הים הצפוני הקפוא, עיירות הזיגוֹרָט הגדולות של הנוּאֵבוֹ־מאיה והמעוזים הנייחים של "ליגת האנטי־תנע"...
אבל זה היה חלום בהקיץ, שמוטב לשמור לשעות אחר צהריים משעממות במוזיאון. פרץ חדש של תשואות הבהיר שהמרדף מתקרב לקיצו, וטום שכח מספינות האוויר והתמקד שוב בסולטהוק.
העיירה הקטנה היתה כה קרובה עכשיו, שטום הצליח לראות את הדמויות הזעירות־כנמלים של האנשים המתרוצצים במפלסיה העליונים. כמה מפוחדים הם בוודאי, כשלונדון הולכת וסוגרת עליהם ואין היכן להסתתר. אבל הוא ידע שאסור לו לרחם עליהם: רק טבעי שערים בולעות עיירות, ממש כפי שהעיירות
בולעות עיירות קטנות יותר, והעיירות הקטנות נוגסות ביישובים הנייחים האומללים. כך הורה "הדרוויניזם המוניציפלי", והעולם פעל בצורה זאת אלפי שנים, מאז שהמהנדס הדגול ניקולַס קְווירְק הפך את לונדון לעיר התנע הראשונה. "לונדון! לונדון!"
הוסיף טום את קולו לקריאות ההידד ולתשואות כל האחרים על הבימה, וכעבור רגע הם זכו לראות את אחד הגלגלים של סולטהוק נשבר וניתק. העיירה נטתה על צידה ועצרה, וארובותיה נשברו והתרסקו אל הרחובות בין ההמונים המבוהלים. סולטהוק נעלמה מעַין מתחת למפלסים התחתונים של לונדון, וטום הרגיש בלוחות הסיפון רועדים, בעוד המלתעות ההידראוליות הענקיות של העיר נסגרות בכוח.
קריאות הידד סוערות עלו מבימות תצפית בכל רחבי העיר. הרמקולים התלויים על תומכות המפלסים התחילו לנגן את "גאוות לונדון", ומישהו שטום לא הכיר חיבק אותו בכוח וצעק באוזנו, "שלל! שלל!" זה לא הפריע לטום. באותו רגע הוא אהב את כל האנשים על הבימה, אפילו את מליפנט. "שלל!" הוא ענה בצעקה בעודו מתאמץ להיחלץ, והרגיש בלוחות הסיפון רועדים שוב. במקום כלשהו מתחתיו שיני הפלדה האדירות של העיר אחזו בסולטהוק, הניפו אותה וגררו אותה לאחור אל תוך הקרביים.
"...ואולי השוליה נטסוורת'י ירצה גם הוא לבוא," הוא שמע את קלייטי פוטס אומרת. לטום לא היה מושג על מה היא מדברת,
אבל בעודו מסתובב היא נגעה בזרועו וחייכה. "מתוכננת מסיבה בגני קנזינגטון הערב," היא הסבירה. "ריקודים וזיקוקים! תרצה לבוא?"
אנשים לא נהגו להזמין שוליות מהדרגה השלישית למסיבות — בעיקר לא אנשים יפים ואהודים כמו קלייטי — וברגע הראשון טום תהה אם היא לועגת לו. אבל מליפנט בבירור לא חשב כך, כי הוא ניסה לגרור אותה ואמר, "אנחנו לא רוצים אנשים מסוגו של נטסוורת'י שם."
"למה לא?" שאלה הבחורה.
"טוב, את יודעת," נשף מליפנט ופניו הרבועות מסמיקות כמעט כמו פניו של מר פומרוי. "הוא בסך הכול דרגה שלישית. שרת. הוא בחיים לא יקבל את אות הגילדה. לכל היותר הוא יהיה עוזר לאוצר. נכון, נטסוורת'י?" הוא שאל והסתכל על טום בגיחוך. "חבל שאבא שלך לא השאיר לך מספיק כסף להיות שוליה אמיתי..."
"זה לא העסק שלך!" צעק טום בכעס. ההתלהבות שלו מהשלל התפוגגה, והוא שוב התחיל לתהות איזה עונש מחכה לו כשפומרוי יגלה שהתגנב החוצה. לא היה לו מצב רוח לקנטורים של מליפנט.
"טוב, אני מניח שזה מה שקורה כשגרים בשיכון עוני במפלסים הנמוכים," גיחך מליפנט ופנה שוב אל קלייטי פוטס. "אמא ואבא של נטסוורת'י גרו למטה במפלס ארבע, ובנטייה הגדולה שניהם נמחצו כמו פנקייק פטל: ספלאט!"
טום לא התכוון להכות אותו. זה פשוט קרה. לפני שידע מה הוא עושה, ידו נקפצה לאגרוף הדוק וחבטה. "איי!" יילל מליפנט, ומרוב הפתעה נפל על הישבן. מישהו הריע, וקלייטי כבשה צחקוק. טום פשוט עמד ולטש מבט באגרופו הרועד ותהה איך עשה את זה.
אבל מליפנט היה גדול וקשוח בהרבה מטום, וכבר עכשיו זינק שוב על רגליו. קלייטי ניסתה לרסן אותו, אבל כמה היסטוריונים אחרים דירבנו אותו, ונערים בטוניקות הירוקות של שוליות נווטים התגודדו סביבם וצעקו, "מכות! מכות! מכות!"
טום ידע שאין לו סיכוי כנגד מליפנט יותר משהיה לסולטהוק כנגד לונדון. הוא נסוג צעד לאחור אבל הקהל חסם את דרכו. האגרוף של מליפנט פגע בצד פניו והברך של מליפנט הלמה בכוח בין רגליו, וטום התקפל וכשל בעיניים מלאות דמעות. משהו גדול ורך כמו ספה חסם את דרכו, וכשראשו התנגש בדבר הזה, הדבר אמר, "אוח!"
טום נשא מבט אל פנים עגולות וסמוקות בעלות גבות עבותות, מתחת לפאה לא משכנעת, פנים שהסמיקו עוד יותר כשזיהו אותו.
"נטסוורת'י!" רעם קולו של צ'דלי פומרוי. "מה בשם קווירק נראה לך שאתה עושה?"