אחד הדברים ש"כפולים" היטיבה כל כך לעשות בעונה הראשונה שלה הוא לרתום מרכיבים ביטחוניים שמוכרים היטב לציבור הישראלי, ובאמצעותם לספק סדרת מתח ישירה ומהוקצעת. "מהוקצעת" היא מילת המפתח, כי אף שיש לשער כי ל"כפולים" מעולם לא היו יומרות אמנותיות, האופן שבו למרות התקציב הישראלי הצנוע הצליחה לייצר מוצר אמין, מקצועי ומשכנע - קנה לה את עולמה. לכן היה כל כך מפתיע ומצער להיתקל ברצף של מבוכות בעונה השנייה שלה.
צמד פרקי הפתיחה הציג אסופה בלתי סבירה של החלטות תסריט ובימוי תמוהות במקרה הטוב, ופאדיחות גימור מעצבנות במקרה הרע. סצנת הפיצוץ החיוורת שלא הצליחה להסתיר את דלות ההפקה (כנראה עדיף להיצמד לפיצוצים על יאכטות מרוחקות, כמו בעונה הראשונה). משטרה שמגיעה לפזר הפגנה לא חוקית נגד צינור הגז ומתחילה מיד להכות ולרדוף את המפגינים. הבעל שמבקש מהחוקר הפרטי שיסרוק לו שוב את התמונות שצילם, כאילו עדיין מצלמים בפילם בימינו. הערבוב המוגזם של האנגלית והעברית בפיה של ג'ו (חני פירסטנברג). כל הדיווחים מהטלוויזיה והרדיו - שדרנים, כתבים ועדי ראייה - סובלים ממשחק רפה ומחוסר אמינות משווע. ורגע השפל השערורייתי ביותר: כתב טלוויזיה מקבל את השידור מגבר אבל קורא לו "ענת" ומתייחס אליו כל העת בלשון נקבה.
יש הבדל גדול בין קטנוניות - ניטפיקינג, בלשון העם - לבין שורה של תפרים פרומים שמוציאים אותנו שוב ושוב מהאשליה, מזכירים לנו לשכוח שאנחנו צופים בטלוויזיה. רישול מהסוג הזה עומד כמשקולת על כתפיה של "כפולים", מקשה עלינו לשכוח גם כאשר היא משתפרת, מה שאכן קרה החל מהפרק השלישי. לא מעט כי חלקו מופיע שוב ושוב בתקציר הפרקים הקודמים בהתחלה, וגם מפני שחלק גדול מהדיאלוגים עדיין נוקשה ולא אמין. אולם מה שמדהים הוא שלמרות הכל "כפולים" עדיין מרתקת ואפילו יודעת לרגש.
חלק מהותי ממה שמושך בעונה השנייה הוא ההתמקדות בבני המשפחה, ולא רק בחשודים עצמם. אם בעבר בעלי הדרכונים המזויפים נשאבו בעל כורחם - או לא בעל כורחם - אל התקרית הביטחונית, הפעם "כפולים" בודקת מה קורה לקרובים אליהם, וזה מסקרן לא פחות. גם בעונה השנייה וגם בקודמתה רוב גיבוריה של "כפולים" הם אנשים מן היישוב שאין להם קשר לנושא, ואף הפעם חלקם כנראה מסתירים סודות שגורמים לנו לתהות אם אכן אינם קשורים.
לנוכח הרגעים הבעייתיים של העונה החדשה, תרומתם של השחקנים הראשיים הופכת מכרעת. מיקי ליאון ומוריס כהן שבים לתפקידיהם כחוקרי השב"כ ונוטפים כריזמה כתמיד. מצד החשודים יוסף סוויד מצוין כהרגלו, נטע ריסקין מצליחה להקפיא את הדם בלי לעשות הרבה (זיכרונות מ"תא גורדין", אולי) ומצד שני מכמירת לב ברגש האמהי שלה, ומורן רוזנבלט מעבירה היטב את הפגיעות של דמות שההתנהגות שלה לא פעם מעצבנת. מצד קרוביהם - ליהי קורנובסקי, יפתח קליין וחנה אזולאי-הספרי מהווים את העוגנים העיקריים שלנו הצופים, בהיותם הדמויות שעולמן נשמט מתחת לרגליהן ומנסות להבין מה לעזאזל קורה, והאם אהוביהן אכן עבריינים ובוגדניים.
סערות הנפש שלהם, הלוך הרוח של תעתוע שלאורך זמן רב לא מאפשר לנו לדעת מי הטובים ומי הרעים, מהווים את עיקר כוחה של "כפולים". את מה שככלות הכל מצליח לשמור על עניין בין גלגול עיניים אחד למשנהו. הליהוק המוצלח מפיח נשמה בדמויות, הופך סצנות כמו זו של ענת (ריסקין) ובתה בקניון למרגשות, וטוען באימה גדולה יותר את סצנת המתנקש שמגיע לחסל אותם בזמן שיחת הטלפון.
בסופו של דבר, לצד המשחק הנפלא של רוב המעורבים, זו עדות לקונספט החזק של "כפולים". ככל שהיא מתקדמת היא מצליחה לנער מעליה את כשליה, או לפחות להאפיל עליה, עם תהיות של "מה לעזאזל קורה כאן" ודמויות שמאוד קשה לא להזדהות איתן. הלוואי שההמשך יהיה מוקפד יותר וסופו יהיה שלם ומספק כמו בעונה הראשונה, ובעיקר הלוואי שיופקו לקחים לקראת עונה שלישית, אם תהיה.
העונה השנייה של "כפולים" משודרת בקשת 12 בימי רביעי ב-21:00.