בתחילת שנות התשעים עלה למסכים "דיק טרייסי" של וורן ביטי ופרץ דרך מבחינה חזותית. הוא לא היה דומה לשום דבר שראינו קודם לכן בקולנוע, אלא הצליח להחיות על המסך את חוברות הקומיקס עליהן התבסס, על כל הצבעוניות, העושר והגרוטסקיות שלהם. היו בו עוד כמה ממדים נפלאים, למשל הופעתה הקולנועית הטובה ביותר של מדונה, כך שהתוצאה הסופית התגלתה כאחד מסרטי הקומיקס הגדולים בכל הזמנים, בטח בזמנו.
בסוף השבוע הזה עולה כאן "ספיידרמן: ממד העכביש", בהקרנות טרום-בכורה מיוחדות לרגל החנוכה, לפני שיעלה בהפצה מסחרית רחבה בשבוע הבא. הוא משחזר את ההישג של "דיק טרייסי", אך עושה זאת באנימציה. גם הפעם, אפשר לומר: דבר כזה, עוד לא ראינו. וביתר פירוט: חזינו מן הסתם בהמון סרטי גיבורי-על בשנים האחרונות, אך עוד לא היה בז'אנר תוצר שהשכיל להביא כך אל הבד את רוח הקומיקס.
האסתטיקה כאן כל כך יוצאת דופן יחסית לקודמותיה על המסך, וכה מקורית, מסוגננת ומגוונת, שאין מנוס אלא להגדיר את "ספיידרמן: ממד העכביש" כהישג ויזואלי פנומנלי. והמדהים מכל: בתוצרי אנימציה מורכבים שכאלה, העבודה על כל שנייה שרואים על המסך לוקחת שבועות במציאות, ולכן בדרך כלל הם לא נמשכים יותר משמונים-תשעים דקות, פשוט כי לא ריאלי להספיק ליצור יותר מכך, אך התוצר הזה נמשך כמעט שעתיים. לא מפתיע, אם כך, שהתקשורת האמריקאית מצדיעה לו. באוגדן הביקורות רוטן טומטוז אי אפשר למצוא עליו ולו מילה רעה אחת, ואיגוד המבקרים הניו יורקי היוקרתי כבר העניק לו את פרס סרט האנימציה הטוב של השנה, על חשבון "ראלף שובר את האינטרנט", "אי הכלבים" ו"משפחת סופר-על 2" בין השאר.
מאחורי הפרויקט המסובך הזה עומדים לא פחות משלושה במאים - בוב פרסיצטי, פיטר רמזי ורודני רוטמן, אך השמות המוכרים בו הם של צמד התסריטאים: כריס לורד ופיל מילר, מי שכבר עמדו בין השאר כתסריטאים, מפיקים או במאים, או כל השלושה יחד, מאחורי "רחוב ג'אמפ 21" ו"לגו: הסרט" וההמשכונים שלהם, וגם היו אמורים לפקד על "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", אך פוטרו באמצע הדרך בידי ההפקה בשל נטייתם להתחכמות יתר, שמורגשת גם כאן.
כמו סרטי סופר-הירוז רבים, גם "ספיידרמן: ממד העכביש" מתאר בפנינו כיצד הדמות הראשית הופכת מאדם מן היישוב לגיבור-על. במקרה זה, מדובר בנער שבאופן לא מפתיע יחסית להוליווד של ימינו, נבדל מבחינה גיאוגרפית ואתנית מגיבורים שקדמו לו: הוא בן 17, תושב ברוקלין, מוצאו שחור והיספני ושמו מיילס מוראלס, אך נשיכה ארסית הופכת אותו גם לאיש עכביש.
והוא לא לבד: כמשתמע משמו, הסרט מתרחש במציאות בה יש כמה ממדים מקבילים ולכן גם כמה אנשי עכביש אחרים. קודם כל, כמובן, האלטר-אגו של פיטר פארקר שכבר מוכר לנו מסרטים קודמים, ובצידו גם גרסאות נשיות, אפלות וקומיות של ספיידרמן. בנסיבות שמסובך מדי לפרט כאן, כולם חוצים את גבולות הזמן והמקום שלהם כדי לאחד כוחות נגד מזימותיו ההרסניות של קינג פין, אחד מנבלי-העל המוצלחים ועבי הכרס שנראו לאחרונה על המסך, שמזכיר בגרוטסקיות שלו את הרשעים מ"דיק טרייסי". בין המדבבים והמדבבות: ניקולס קייג', ליב שרייבר, מהרשלה עלי ("אור ירח"), לילי טומלין והיילי סטיינפלד, אותה נראה בקרוב גם ב"באמבלבי".
למרות איכותו של הארכי-נבל, היו לי ארבע בעיות עקרוניות עם הסרט. קודם כל: אמנם ראוי להעריך אותו על כך שבניגוד לרוב התוצרים ההוליוודיים, הוא לא מגיש משקה בטעם אחד אלא מילקשייק של סגנונות והשפעות, אך בסופו של דבר, לפחות מבחינתי, השילוב של כל זה וההקרנה בתלת-ממד הובילו לכאב ראש גדול. גם הניסיון לעקוב אחר העלילה הסבוכה כקורי עכביש עורר מיגרנה מתסכלת. מצד אחר, יועץ הסתרים בן ה-15 שבצדי הבין הכל ונהנה עד מאוד. אז איך אמרו המלעיזים על השופט גולדברג? אולי אני סתם תרח.
שלוש ההסתייגויות האחרות אובייקטיביות יותר. הסרט שופע הומור, אבל כמעט כולו מתבסס על בדיחות פנימיות ואף פנימיות ביותר - כאלה המתייחסות לעולם גיבורי-העל ובפרט ליקום של ספיידרמן. חלקן משעשעות יותר, חלקן פחות, אבל בהתעסקות האגוצנטרית הזו יש משהו זחוח, ובעיקר לחלוטין לא רלוונטי לחיינו. ב"ראלף שובר את האינטרנט", למשל, מטפלים בסוגיות המהותיות ביותר בחיי היומיום שלנו - מהשפעת האינטרנט על עולמנו ועד מקומן של הנשים בחברה. כאן, לעומת זאת, צר התסריט כעולם עכביש.
בעיה נוספת: לאורך הדרך, ניכר עד כמה שהסרט משתדל להתאים את עצמו לרוח הימים, ולהיות "נכון", אלא שנראה כי הוא עושה זאת בצורה מכנית למדי, תוך כדי שהוא מסמן וי על כל המשבצות ההכרחיות: קצת פוליטיקה של זהויות, קצת גיוון אתני בין הדמויות וקצת היפ-הופ גנרי סטייל "הפנתר השחור". כלומר, מקסם שווא של אותנטיות המסתתר מאחורי נוסחה תעשייתית.
ובהקשר זה: האריזה כאן אולי חדשנית, אבל התכנים קצת פחות. כבר בתחילה נוצר קונפליקט כאשר אביו של הגיבור מבקש ממנו לומר לו "אני אוהב אותך" מול כל חבריו לבית הספר והוא מסרב, ולאורך כל הדרך ועד המערכה האחרונה, חשיבותם של ערכי המשפחה עומדת במרכז ומתגלה כי יותר מכל, זה סיפור על נער שלומד לאהוב את אבא שלו. כלומר, עד כמה שהסרט נהנה להציג את עצמו כחצוף, ממזרי וחתרני, הוא הרבה יותר שמרני מכפי שהיה אולי רוצה להודות.
