בסרט ובספר הזה כבר היינו: אישה בת 40, נשואה באושר עם שלושה ילדים לבעל שהוא איש מכירות מצליח, הולכת למסעדה ושם נתקל מבטה בגבר. לאחר שגם המבט שלו נתקל בה, החיים של שניהם מתהפכים. אז בסרט ובספר הזה כבר היינו, אבל ב"לרקוד על סף תהום" של גרגואר דלקור מגיעה בכל זאת תפנית, ואחריה עוד אחת, ופתאום עבור הגיבורה שלו אמה החיים נראים שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו.
זו לא הפעם הראשונה שבה הדמות המרכזית של דלקור היא אישה ואפילו לא הראשונה שבה הוא מדבר על רגשות פתאומיים ופרידות. ב"הדברים שאני רוצה" הייתה הגיבורה שלו אישה בת 47 שזכתה בלוטו ובעלה נעלם לה עם כספי הזכייה. ב"הדבר הראשון שרואים" הוא מנסה לפלוש ללבה של סקרלט ג'והנסון, שנקלעת למפגש עם גבר בכפר אקראי בצרפת. דלקור אוהב לפלרטט עם הגיגי נשים. הבעיה היא שזה לא ממש עובד לו.
לכאורה, לא חסר שום דבר ב"לרקוד על סף תהום". יש בו קו עלילה ברור ושפה רהוטה עם נימה של עצבות ואירוניה דקה, כמיטב המסורת של הספרות הצרפתית. הבעיה היא שדלקור לא מצליח בשום שלב ברומן לגרום לנו להאמין לדמות שלו. קשה להביע הזדהות עם אמה, ממש כשם שקשה היה להזדהות עם ג'וסלין ב"הדברים שאני רוצה" ובוודאי שעם סקרלט ג'והנסון שיצר. משהו טוב צפוי לקרות להן, או שמא הקטסטרופה בדרך? האמת: במהלך הקריאה פשוט לא אכפת.
שלושת הספרים הללו מעידים על ניסיונות עקרים וקושי עקבי של דלקור להיכנס לראשה של אישה. יש לא מעט סופרים שעשו את זה (וגם, כמובן, נשים שדבררו גברים) ולא הותירו אחריהם עקבות. אצל דלקור הפער מאוד ברור - דמות הגיבורה ברורה כאישה שנכתבה על ידי גבר, לא כאישה בשר ודם.
יש גם דברים טובים ב"לרקוד על סף תהום". שתי התפניות המרכזיות בעלילה מכניסות בה, ולו לכמה רגעים, עניין מחודש גם לאחר שכבר נדמה שהכול אבוד ואפשר לוותר על הספר. בנוסף, השפה של דלקור בכל זאת יפה ומחושבת, ולראיה משפטים כמו "היום אני יודעת שהאבל הוא אהבה שכבר אין לה בית". הצרה היא שדווקא בחירת המילים המחושבת כל כך היא שעומדת לדלקור לרועץ ומוציאה את העוקץ מהספר. יכול להיות שדווקא לו היה משוחרר יותר, היה מקנה לרומן שלו את ממד האמינות שכל כך חסר לו.
במהלך הקריאה נזכרתי בספריו האחרונים של דויד פואנקינוס, במיוחד "העדינות" ו"ברנאר, זה אני". החיבור בין דלקור לפואנקינוס כמעט מתבקש. הם אמנם לא בני אותו דור, אבל מוציאים ספרים על אותו טיימליין ובסגנון דומה של עצבות אירונית. פואנקינוס, שכותב בעיקר מנקודת מבטם של גברים מיוסרים אבל ב"העדינות" הגיבורה שלו הייתה דווקא אישה, מצליח להעביר כל רעיון עם מנה עצומה של רגש, שמחלחל ומתיישב לקורא במוח. דלקור נותן לך להרגיש שאתה צופה מעל - הכתיבה שלו יפה, הסגנון מהודר, יש לו לא מעט אמירות - אבל הממד הרגשי נותר חלול. "לרקוד על סף תהום" הוא רומן שהשלם בו נמוך בהרבה מסך חלקיו. החוויה בו היא של מבט מהצד ולא של שותפות מלאה בין הקורא לגיבוריו.