אחת התופעות הנפוצות והמשעשעות בהוליווד ידועה כ"סרטים תאומים": כלומר, שני תוצרים שיוצאים פחות או יותר באותה תקופת זמן, ועוסקים באותו נושא בדיוק. התוצאה, בדרך כלל, היא קניבליזציה: אחד מהם מצליח, ובכך כבר לא משאיר מקום לאחר.
זה קרה עשרות פעמים בעבר, עם "נסיך הגנבים" ו"רובין הוד", "ארמגדון" ו"פגיעה היקפית", "קפוטה" ו"ידוע לשמצה" ועוד ועוד, ועכשיו חזר על עצמו עם "ספר הג'ונגל" ו"מוגלי: אגדת הג'ונגל". בשני המקרים, מדובר בעיבודים טריים לקלאסיקה של רודיארד קיפלינג, שבניגוד לגרסה המוכרת של דיסני, לא משתמשים באנימציה אלא בשילוב בין אפקטים ממוחשבים לשימוש בשחקנים בשר ודם.
"ספר הג'ונגל" נעשה בידי אולפני דיסני עצמם, כחלק מתהליך מחזור של מותגיהם, שהוליד גם את "היפה והחיה" ובקרוב את "מלך האריות". לעומת זאת, מאחורי "מוגלי: אגדת הג'ונגל" עמד אנדי סרקיס, אמן טכניקת לכידת התנועה, שהיא בקצרה שיטה הבונה דמויות יצירות מחשב על בסיס שחקנים בשר ודם. הוא השתמש בה כשחקן בסרטי "שר הטבעות" ו"כוכב הקופים", ומשתמש בה כאן כמפיק, כבמאי וכמי שעומד מאחורי דמותו של באלו הדוב.
סרקיס החל את העבודה על הפרויקט לפני דיסני, אבל במרוצים שכאלה, מה שחשוב זה לא מי היה ראשון על קו הזינוק, אלא מי הקדים לסיים. וכך, "ספר הג'ונגל" של דיסני יצא כבר לפני שנה וחצי, ריסק את הקופות והותיר אבק ל"מוגלי: אגדת הג'ונגל", שאפילו לא זכה לראות אור מקרנה ברוב מדינות העולם. תחת זאת, הוא עלה ישירות לנטפליקס בסוף השבוע.
בניגוד לגרסת האנימציה המתוקה והאהובה, ובדומה לעיבוד הטרי של דיסני, גם הוורסיה של סרקיס לסיפורו של מוגלי, הילד שגדל בג'ונגל, מתגלה כאפלה וקודרת. לא ברור למה שמות התואר הללו הפכו לתו התקן של כל יוצר שמכבד את עצמו בימינו. מי אמר שעיבודים אפלוליים ראויים יותר להערכה מסרטים קלילים ואופטימיים?
סרקיס הלך רחוק עוד יותר מאשר שעשו מתחריו בדיסני לפני שנה וחצי, אך לא רחוק מספיק. כתוצאה מזאת, לא ממש ברור למי הגרסה הזו פונה: התוצאה אלימה ומאיימת מכדי להיות סרט לכל המשפחה, אך הציפורנים שלה לא חדות מספיק כדי לדגדג את העצבים של הקהל הבוגר.
עיצוב ההפקה והאפקטים ברמה גבוהה למדי, אבל גם הם לא מספיק מרשימים כדי להעניק לסרט איזשהו ייחוד. נוסף לכך, טלוויזיות ה-HD מחבלות כהרגלן בחזונות הקולנועיים ומחבלות בצפייה עוד יותר.
האכזבה מהסרט נובעת גם מן הצוות המכובד שסרקיס אסף מסביבו: כריסטיאן בייל, הפייבוריט לזכות השנה באוסקר על "סגן הנשיא", עומד מאחורי דמותו של בגירה הפנתר; קייט בלאנשט היא הנחש קא; ובנדיקט קמברבאץ' הבלתי נלאה, אותו אפשר לשמוע כעת מדבב גם את הגרינץ', מדבר כאן בקולו של שירחאן.
כל אלה מדקלמים כאילו היו בתיאטרון שייקספירי. הצורה בה השחקנים והשחקניות מבטאים את הטקסט לא קשורה למתרחש על המסך, ונשמעת כאילו הם בעולם אחד והסרט בעולם אחר. דבר זה יוצר אפקט מוזר ומנכר, כך ש"מוגלי: אגדת הג'ונגל" לא רק נראה משונה למדי, אלא גם נשמע ככה.
בצד החיות, יש בסרט שחקנים בשר ודם המגלמים את הדמויות האנושיות. הבולטים בהם הם מתיו ריס מ"האמריקאים" ופרידה פינטו, ההודית היחידה בין הכוכבים והכוכבות, אף שהעלילה מתרחשת כזכור בהודו. הוא מגלם את הצייד האכזרי הנקרה בדרכו של מוגלי והיא דמות חיובית יותר, ובשני המקרים מדובר בדמויות לא מפותחות ואף תמוהות, כך שכמעט כמו כל דבר אחר כאן, גם השימוש בהן מוזר למדי.
את מוגלי עצמו מגלם רוהאן צ'אנד, ילדון ניו יורקי שהגיח ב"הומלנד" וב"ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל", בין השאר. אולי הוא עוד יצמח להיות שחקן גדול, אך כאן מתקשה לעמוד במשימה שהוטלה עליו: לשאת את הסרט על כתפיו. הופעתו לא מספיק כריזמטית או מעוררת הזדהות כדי שנתאהב בו.
יש בסרט גם כמה הברקות. דווקא דמויות המשנה בנויות בצורה מגובשת ומעניינת, עם אופי. הצבוע, כיאה לשמו, מוסיף צבעוניות; בוט, הזאב הלבקן שהופך לחברו הטוב של מוגלי, גם כן מצליח לעורר אימפקט רגשי, בעיקר בגלל הדרך המטלטלת בה החברות הזו מסתיימת.
אך למרות הניצוצות הללו, בסך הכל אפשר להבין למה הסרט דילג על אולמות הקולנוע והושלך לנטפליקס בקול ענות חלושה במסגרת מבצעי החיסול של סוף השנה. ייתכן כי בעוד עשרים שנה ימצאו בו עניין בתור קוריוז, אך כרגע, העובדה היא ש-104 דקותיו עוררו פחות עניין מהדקה שנחשפה לפני כשבועיים מתוך "מלך האריות" החדש, לקראת צאתו בקיץ הקרוב.
