פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תחסכו שעתיים מחייכם, ואל תלכו לראות את ההצגה "לוליטה /ז'אן דארק"

      אף על פי שיש בו פה ושם רגעים יפים, לא הייתי ממליץ על "לוליטה/ז'אן ד'ארק" של תיאטרון "גשר" כמחזה להשקיע בו שעתיים מחייכם. התנאים המחפירים באולם, יחד עם ליהוק רקע שלא קשור לכלום של קבוצת רקדניות מבית ספר לבלט, יוצרים תחושה של תרגיל בתיאטרון ולא של הצגה

      לפני 60 שנה יצא, לאחר ייסורים קשים, "לוליטה", רומן פדופילי חולני שטבע את חותמו בהיסטוריה של עולם הספרות. במשך 8 שנים ניסה ולדימיר נבוקוב לפרסם את הספר בארצות הברית, כמעט התייאש ולבסוף הצליח. מהרגע שראה אור, "לוליטה" הפך לעל-זמני ויישאר כזה, לפחות עד שיחסי מין עם ילדות בהסכמה יעוגנו בחוק (זאת אומרת, כנראה לתמיד, תודה לאל). הרגשות המופגנים ב"לוליטה" כל כך חזקים, שניתן לשכוח בקלות שבעצם מדובר במותחן - יש בו רצח, יש בו תעלומה והם מוצגים בצורה הפוכה מהשגרה של ספרי המתח - אנחנו יודעים שהומברט הומברט הוא הרוצח, זהות הנרצח/ת היא שמעומעמת.

      לוליטה נחשבת לילדה פתיינית. גם ז'אן ד'ארק, סמל נשי מסוג אחר ומעידן אחר, הייתה כזאת. בעוד לוליטה פיתתה בתנועותיה ובשפת גופה את הומברט הסוטה, ז'אן ד'ארק שכנעה צבא שלם לסור למרותה כדי לשחרר את צרפת מהאנגלים. עבור היוצר המוכשר יחזקאל לזרוב החיבור הזה הספיק, והוא עיבד וביים את "לוליטה/ז'אן ד'ארק", הצגה בשתי מערכות שעלתה בהאנגר של תיאטרון גשר.

      לא פשוט לחבר בין שתי גיבורות שמאות שנים מפרידות ביניהן ותהום עמוק פעורה בין הווייתן ותפישת עולמן. בעצם, אולי המילה "גיבורות" קצת גדולה במקרה הזה, כי במערכה הראשונה בת זוגו הגשמית של הומברט הומברט (סשה דמידוב) היא מכונית אמריקאית ישנה רחבת ממדים. את לוליטה מייצג רק קולה המוקלט של אלונה צימברג. גם ז'אן ד'ארק הנשפטת בידי האינקוויזיטור (דורון תבורי) היא סמל טכנולוגי - רובוט. כך יצר לזרוב שני מיני-מחזות שבהם הדמויות הנשיות שלו הן בעצם מכונות. האמירה כאן מאוד נוקבת, כשלזרוב מכריח את הצופים שלו להסתכל על ההצגות הללו מנקודת מבט גברית - בלי הנחות, בלי פרשנויות לדמותו המפלצתית של הומברט הומברט או לאכזריותה של הכנסייה המונהגת על ידי כמרים זכרים.

      לוליטה ז'אן דארק ד'ארק תיאטרון גשר (יח"צ , ישעיה פיינברג)
      לוליטה/ז'אן דארק (צילום: ישעיה פיינברג)

      הניסיון הזה צלח באופן חלקי בלבד. ראשית, בגלל חוסר האפשרות הלוגיסטי לדחוס את ההרכב הענק בבית התיאטרון, מתקיים המחזה בהאנגר המחודש של גשר המשמש לחזרות. זהו מקום שראוי מקסימום להצגות פרינג', לא למחזה רפרטוארי של אחד מהתיאטראות המובילים בארץ. ממרבית המושבים לא ניתן לצפות בכל הבמה המלבנית, וכשהשחקנים נעלמים משדה הראייה, אתה נאלץ למצוא את עצמך בעיקר מקשיב במשך לא מעט דקות.

      הבעיה המרכזית של "לוליטה" של לזרוב היא שבקלות אפשר לוותר על הוויזואליה ולהסתפק בהקשבה. הוא קרוב מאוד לתסכית, כשלדמידוב, אותו כבר ראיתי בתצוגות טובות יותר, אין כמעט השפעה על הצופה. הוא לא מצליח לרגש והקול שלו מספק, במיוחד כשאת הדיאלוגים הוא מנהל עם הקלטה. רק הגיחות הספורות של תבורי לבמה, כולל אחת מרשימה וגרוטסקית, הפכו את חוש הראייה לצורך ממשי.

      למרות המגרעות, "לוליטה" הוא סיפור כל כך חזק, שגם הליקויים שבו נשאבים לתוך העלילה המטלטלת, כך שהמערכה הראשונה, הארוכה יותר, נסבלת. על "ז'אן ד'ארק" ניתן להגיד את ההפך: הפרוטוקול המדוקלם מונוטוני ונטול עוצמה, אבל מקבל חיים בזכות גימיק קטלני - הוא מדוקלם על ידי רובוטית. כך מוצאים הצופים את עצמם מהופנטים ממכונה אלקטרונית שמנהלת דיאלוג עם שחקן. הבעיה: זה שטחי מדי והגימיק, כמו כל גימיק, ממצה את עצמו לאחר דקות ספורות.

      אף על פי שיש בו פה ושם רגעים יפים, לא הייתי ממליץ על "לוליטה/ז'אן ד'ארק" כמחזה להשקיע בו שעתיים מחייכם. התנאים המחפירים באולם, יחד עם ליהוק רקע שלא קשור לכלום של קבוצת רקדניות מבית ספר לבלט, יוצרים תחושה של תרגיל בתיאטרון ולא של הצגה שנועדה להסב איזשהו ממד בידורי. לפחות עבורי, אלה היו שעתיים של החזקה לא פשוטה של הראש מעל המים. "גשר" ידע מחזות טובים בהרבה מזה.

      לוליטה ז'אן דארק ד'ארק תיאטרון גשר (יח"צ , ישעיה פיינברג)
      לוליטה/ז'אן דארק (צילום: ישעיה פיינברג)