"קוברה קאי", "האימה", "קאסל רוק": 10 סדרות מ-2018 שצריכות להגיע לישראל

תמיד מפתיע להיווכח שעל אף הפלטפורמות ההולכות ומתרבות של שידור בישראל, עדיין ישנן לא מעט סדרות משמעותיות שטרם עשו עלייה, או כאלה שנזנחו על ידי גוף אחד ולא נגאלו על ידי אחר. בשנה הבאה, עם הפלטפורמות הדיגיטליות הגלובליות של דיסני, נטפליקס, וורנר ואחרות, יש סיכוי לא רע שיגיעו כמה מהן. עדיין, כבר עכשיו יש לנו את HOT, yes, סלקום TV, פרטנר TV, נטפליקס ואמזון פריים וידאו (שעדיין רק חלק זעום מהתכנים שלה מתורגמים), והפירוט הבא הוא הבעת תקווה קטנה שרבים יותר בישראל יזכו לראות את התכנים האלה על מסך כחול-לבן.

יצוין שהרשימה הזו מונה סדרות חדשות בלבד, כאלה שעלו ב-2018 אל המסכים בארצן, אבל איתן אפשר למנות המון סדרות עם ותק מסוים שעדיין לא עשו את דרכן אלינו. בהן כאלה שמנינו ברשימות דומות בשנים קודמות: הדרמה הקומית הבריטית "The Durrells" על קורות משפחתו של ג'ארד דארל בקורפו, יוון, בשנות ה-30; הקומדיה הכל כך כיפית "Wrecked", על חבורת זרים שמטוסם התרסק על אי בודד; "Trial and Error" המבריקה, שאמנם בוטלה השנה אחרי העונה השנייה שלה, אבל עדיין שווה את הזמן (בפרט מאחר שכל עונה שלה עומדת בפני עצמה). ויש גם ותיקות יותר, כמו קומדיית האנימציה "Bob's Burgers", או כאלה שנזנחו על ידי גוף אחד ולא נגאלו על ידי אחר (מה עוזר לנו ההסכם בין נטפליקס וה-CW אם "על טבעי" נפקדת?).

בינתיים, הנה הסדרות החדשות הכי טובות שלא הגיעו לישראל.

רשת: AMC

הראשונה ברשימה היא דרמה רוויה באנגלית ג'נטלמנית מליצית, עגה מקצועית וקאדר רחב מאוד של דמויות, כך שהיא גם זו שהכי נחוץ לה תרגום לעברית. מותחן אימה יפהפה בן עשרה פרקים של רשת AMC המבוסס בחופשיות על אירועים אמיתיים, על פי ספרו של דן סימונס באותו שם, בכיכובם של ג'ארד האריס ("מד מן") ושני פליטי "רומא" ו"משחקי הכס" - טוביאס מנזיס (מרקוס ברוטוס/אדמור טאלי) וקירן היינדס (יוליוס קיסר/מאנס ריידר). הסדרה מגוללת את מסעו המסוכן של הצי המלכותי הבריטי אל עבר טריטוריה לא ידועה ב-1845, בניסיון לגלות את המעבר הצפון מערבי בין האוקיינוס האטלנטי לשקט. בעודם ניצבים בפני תנאים מחרידים, אמצעים דלים, תקווה אוזלת ופחד מפני הלא נודע, מגיעים אנשי הצוות אל סף הכחדה כשהם קפואים, מבודדים ותקועים בקצה כדור הארץ.

שתי ספינות הרכיבו את המשלחת הזו, "ארבוס" וזו שנתנה לסדרה את שמה - "הטרור". שתיהן לא נמצאו מעולם כאשר החלה הפקת הסדרה, ושרידי שתיהן התגלו במהלכה שקועים במים, ואילצו את ההפקה להתאים כמה פרטים קטנים לחשיפות החדשות. ספרו של דן סימונס התבסס על כל מה שהיה ידוע על המשלחת על סמך החקירות והממצאים בשטח שקדמו לכך, בכללם שימוש בשמותיהם האמיתיים של אנשי הצוות, וכן הידיעה שסבלו ממחלות ספציפיות ושגעונות. הגישה הדקדקנית מגולמת גם בנטורליזם של "The Terror", שמציגה בפנינו לא פעם מראות מדממים, אבל באורח קליני ורפואי המדגיש את האנושיות ששורה שם למרות הכל, ולמרות הגורם העל טבעי שבחוץ.

זה מה שהופך את הסדרה ליפה כל כך. מצד אחד הרוע שבה לא מגיע ממפלצת אלא מרעל חרישי, מבני האדם, חלקם עם גומות חן שובות ועיניים בורקות. מצד שני, מאזן אותו טוב הלב של רבים אחרים; הרעות בין הגברים, החמלה, החרטות, הכנות, העדנה - תכונות שיוצאות מאדם כאשר הוא סבור שקצו קרב. אף שסופו של הסיפור ושל דמויותיו לכאורה ידוע מראש, סימונס בספרו, ויוצרי הסדרה דיוויד קייגניץ' וסו יו בעיבוד שלהם, מצליחים להפתיע שוב ושוב, ולאזן תדיר בין מה שמזדחל מתחת לעור לבין מה שחודר ללב. יחד עם הצילום, השחזור התקופתי, האפקטים המיוחדים והמשחק המדהים של כל הקאסט, ובפרט האריס, מדובר באחת הסדרות הטובות של 2018, וכזו שהייתה צריכה לקבל הרבה יותר תהודה מכפי שזכתה לה.

למרות כל זה היא טסה ממש מתחת לרדאר: טקסי הפרסים התעלמו ממנה כמעט לחלוטין, המבקרים בארה"ב שיבחו בשעתו - אבל היא סבלה מהיעדר באזז ואפילו נפקדת מרוב רשימות סיכומי השנה של מגזיני הטלוויזיה בארה"ב. אולי הפספוס הגדול ביותר של 2018, מכל היבט שאינו נוגע לאיכותה.

כמו כן, נעימת הפתיחה שלה היא אחת היפות בטלוויזיה השנה.

רשת: AMC

מה שיפה בעושר הטלוויזיוני כיום הוא שסדרה משונה לחלוטין כמו "Lodge 49" מצליחה למצוא בו מקום של כבוד. המסלול שלה דומה לזה של "The Terror": גם היא של AMC, גם היא זכתה לשבחים על ידי המבקרים אבל לא ליותר מדי באזז, רק שבמקרה שלה, באופן מפתיע, היא מעטרת לא מעט סיכומי שנה בארה"ב. למעשה, בעת כתיבת שורות אלה היא נמצאת במקום ה-17 בשקלול ציוני המבקרים לסדרות 2018 ב-Metacritic.

הסדרה מגוללת את סיפורו של דאד, גולש לשעבר שאחרי פציעת אביו מצטרף לארגון מסתורי שהמיתולוגיה טוענת כי יש בידיו את סוד האלכימיה. מוכרחים לומר מראש: היא ממש לא לכולם. יש בה משהו מוזר מדי, עלילה שלא באמת ברור אם היא הולכת לאנשהו לאורך כמעט חצי עונה, שלל רגעים ודמויות אקסצנטריים, וגיבור שלא פעם מסתמן כטמבלול שלא ברור למה אנחנו אמורים לעקוב אחריו. כמו בדאד עצמו, גם ב-"Lodge 49" יש משהו לאה ונינוח ואופטימי, ובה ובעת גם עדין ומורכב ונואש.

למרות השמש האביבית התמידית של לונג ביץ', נדמה שהכל ב-"Lodge 49" חוסה בצלו של הסוף, ועל ההבדל הזה מושתת הקונפליקט בלב הסדרה. אף שהיא משופעת רגעים סוריאליסטיים, ועל אף החתירה שלה לקסם והתחושה שהוא ממש מעבר לפינה - עוד רגע יימצאו מגילות אבודות ונוסחאות של יצירת זהב - "Lodge 49" גם מפוכחת מאוד. הומה משפטים מלאי השראה ונטייה מבורכת להפתיע בקביעות עם הבלתי צפוי. ובין התרחשות משונה אחת למשנתה, מגיע תדיר רגע מרגש שמבהיר על מה היא באמת. אנשים שמבקשים תיקון, שמנסים להציל עולם הולך ונעלם: בית ילדות שכבר איננו, בניין ריק מעובדים אחרי שכמעט כולם פוטרו, עלונים על פירוק רכבים עתיקים, הזדמנויות שהוחמצו. קהילה, שייכות. אולי זאת הסיבה שחרף המצב התודעתי המאתגר של "Lodge 49", כיף לחזור שוב ושוב אליה ואל גיבוריה.

רשת: יוטיוב פרימיום

אחד הז'אנרים הכי בולטים בטלוויזיה של ימינו הוא החידושים והריבוטים. ההסתמכות על מותג קיים ואהוב עושה חצי מהעבודה בכמה רמות: גם פורטת על רחשי הנוסטלגיה של הקהל וגם מוכרת את עצמה בלי צורך באקטים שיווקיים שיאלצו להסביר בפרוטרוט במה מדובר. הסדרה "קוברה קאי" של יוטיוב פרימיום (שאין אפשרות להירשם אליה בישראל, הגם שהפרקים הראשונים מהסדרות שלה זמינים גם לנו) מהווה חלק מתת-הז'אנר הזה, על אף שלא ייצרה באזז יוצא דופן, ולמעשה מלכתחילה קצת חתרה תחת העניין בכך שקראה לעצמה "קוברה קאי" ולא "קראטה קיד 2018" או משהו בסגנון.

מה שעובד כל כך יפה ב"קוברה קאי" הוא הנאמנות המוחלטת שלה לקלאסיקה האייטיזית שהיא מבוססת עליה, סיפור היריבות בין דניאל לרוסו (ראלף מאצ'יו) לבין ג'וני לורנס (וויליאם זבקה). היא עושה למקור הרבה כבוד בשעה שהיא עומדת בפני עצמה, לוקחת את הסיפור הלאה אבל גם משמרת את המקור באמצעות דור צעיר שממשיך את קו דרמת הנעורים. יתר על כן, העיבוד החדש נסמך במידה רבה גם על תיאוריות המעריצים שצמחו בעקבות הסרט, בראשן הטענה שהנבל של "קראטה קיד" הוא למעשה דניאל, ואילו ג'וני הוא הוא הגיבור האמיתי. מדובר במשנה מעניינת מאוד, גם אם מנוקבת ככברה, והסדרה משתמשת בה כנקודת מוצא: ג'וני הוא אכן גיבור האמיתי של הסיפור החדש. מאצ'יו אמנם ראשון בקרדיטים, אבל זבקה מקבל את זמן המסך הגדול יותר לאורך עשרת הפרקים, והשניים עומדים זה מול זה לא כגיבור ואויב אלא כשני גברים שהאיבה הנושנה ביניהם מעבירה אותם על דעתם. גם ככאלה, שניהם משורטטים עם הרבה חסד ואהבה, משהו שחל על הסדרה כולה.

ההצלחה של "קוברה קאי" לבנות עלילה שמורכבת ממחלוקות ודם רע, כאלה שאף מחלחלים אל הדור הצעיר, ולהיות כה טובת לב, היא הישג ראוי לציון. מורשתו החיובית וההומנית של מר מיאגי שורה על הכל. בנוסף, השימוש של הסדרה בפלאשבקים מהסרטים המקוריים הופכים אותה ליצירה כה שלמה וחיונית, שכרוכה בעוצמה לא רק עם נעוריהם של הגיבורים, אלא גם עם ילדותנו הקולקטיבית.

צפו בפרק הראשון:

רשת: יוטיוב פרימיום

זוכרים את "ג'אמפר" בכיכובו של היידן כריסטיאנסן כבחור בעל יכולות טלפורטציה? זה היה סרט מפוספס וכושל למדי, אבל הבמאי שלו, דאג ליימן ("זהות כפולה", "מר וגברת סמית'"), ניסה השנה לעשות תיקון עם סיבוב נוסף של הקונספט, והצליח בענק. במקרה הזה מדובר בסדרה, דרמת מתח על טבעית בת עשרה פרקים, אף היא של רשת יוטיוב פרימיום, על אודות הנרי (מאדי הסון), נערה קשוחה החיה עם אמה, חברה החדש ובתו בת העשרה בעיירה קפואה בארה"ב. הנרי סובלת מהתקפי עילפון אקראיים, ומגלה כי היא ניחנת בכוחות טלפורטציה בדרך הנוראית ביותר שניתן להעלות על הדעת.

התוצאה היא מין "ג'אמפר" פוגש את "אברווד" פוגשת את "13 סיבות" פוגשת את "אורות ליל שישי" - דרמת נעורים עתירת כנות ואמינה בצלה של תקיפה מינית ומשפחות שכולן דפוקות בדרכן, הומות מדמויות פגועות ופגיעות. הקשירה בין היכולת של הנרי לבין רגעיה השבריריים ביותר היא כנראה המהלך החכם ביותר של "Impulse", כי היא יוצקת כל כך הרבה אנושיות בתוך הממד העל טבעי, והופכת אותם למקשה אחת לופתת, ואת הנרי לדמות שאי אפשר לא להזדהות איתה.

על אף הקונספט המובחן של הסדרה, האנושיות הזו שלה - בכללה המון אחווה בין-אישית ולב - היא זו שעומדת במרכז הבמה. היא זו שהופכת אותה למרגשת מאוד, חסרת פשרות ורבת עוצמה. בלי סנסציות מיותרות על אף ההפתעות (חלקן מהפכות קרביים) לאורך הדרך; עם המון "פאק" ו"שיט" שרק מוסיפים לטבעיות שלה; פרקים שיודעים לעמוד בפני עצמם וגם להוות חלק קריטי במכלול; ועם משחק מעולה, בעיקר של חסון, המעבירה את כל קשת הרגשות המורכבים בצורה משכנעת.

צפו בפרק הראשון:

רשת: BBC One

כבר כמה שנים שסדר היום הציבורי שלנו עוסק בחדשות כוזבות ובהשפעתן על חיינו. זו נישה ש-"Press" נדחקת אליה היטב. הדרמה של BBC, שיצר מייק בארטלט ("דוקטור פוסטר"), מתרחשת על רקע עולם העיתונות הבריטי התובעני והמהיר ודעיכתה של העיתונות המודפסת. שני עיתונים יומיים (פיקטיביים) בלונדון, "דה פוסט" הצהוב והנמוך ו"דה הראלד" הנחשב ובעל היושרה, מנסים לשרוד בעולם תחרותי ובעסק שרק מפסיד כסף. שרלוט ריילי ובן צ'פלין מככבים.

גם אם אינה תמיד מאוד אמינה עבור מי שעובד בתחום, היא עושה זאת בדרך מאוד מעניינת ומתנהלת במתחמים האפורים של אתיקה, תחת לחצים פוליטיים, מו"ליים, כלכליים, מקצועיים ומוסריים. בפרט מרתק לראות כיצד הסדרה מרחיבה את המושג "עיתונות". "דה הרלד" חורת את היושרה ואת המצפון על דגלו, מעמיק חקור, שואף לצדק ומנסה להיטפל לבעלי שררה באופן שעלול לפגוע עוד יותר במעמדו ההולך ודועך. לעומתו "דה פוסט" רודף אחרי הסיפורים הכי שערורייתיים שניתן להעלות על הדעת, עושה זאת תוך שימוש בפרקטיקות נלוזות של שקרים, סחיטות, איומים דקים וכותרות סנסציוניות, בערך אפס אתיקה. ואף על פי כן, בסופו של יום אנשיו עושים עיתונות, רודפים אחרי הסיפורים ומשיגים אותם, תוך שהם משאירים אבק למתחריהם.

לא פלא אם כן שהדמות המרתקת ביותר של הסדרה היא דנקן אלן, העורך הכוחני, החלקלק והערמומי של הטבלואיד, המגולם על ידי צ'פלין עם חן רב שמונע ממנו ליפול לקלישאות. יש ל-"Press" לא מעט מוקדי עניין שהופכים אותה לסוחפת ומהנה מאוד לצפייה, בכללם קאדר דמויות מגוון ומוצלח, אבל דמותו של דנקן ללא ספק ניצבת מעל כולם, והדינמיקה בינו לבין הולי אוונס, עורכת החדשות של העיתון המתחרה, נפלאה במיוחד.

רשת: הולו

הרבה ציפיות נתלו בסדרה הזו, מותחן מסתורין ועל טבעי בהפקת ג'יי ג'יי אברמס ("מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", "אבודים"), שברא "יקום מורחב" של יצירות סטיבן קינג, המקיף את שלל הסיפורים והדמויות שגולל הסופר המצליח לאורך שנותיו - ביניהם "חומות של תקווה", "קארי", "הניצוץ", "זה" ורבים אחרים - והתרחש בעיירה קטנה ופיקטיבית במיין.

העונה הראשונה שלה נראתה מדהים, שוחקה נהדר ושפעה מחוות שמעריצי סטיבן קינג ללא ספק אהבו, אבל קשה לומר ש"קאסל רוק" מימשה את מלוא הפוטנציאל שלה. רוב הזמן היא הקנתה תחושה של פעולה בחצי כוח, העדיפה למקד את מאמציה באווירה הקפואה וחורשת הרעות מאשר, ובכן, בכל דבר אחר. הסיפור אמנם מסקרן, בפרט בישורת האחרונה שלו, אך כזה שבקלות ניתן היה לספר בשלושה-ארבעה פרקים פחות. הסיבה שהיא בכל זאת נוכחת ברשימה הזאת היא בזכות פרק מאוד מסוים שלה. אחד הפרקים היפים השנה בטלוויזיה, למעשה, כזה שהמחיש ש"קאסל רוק" היא סדרה שיכולה להפוך לאחת המדהימות בטלוויזיה בעזרת הכוונונים הנדרשים.

"המלכה", הפרק השביעי לעונה, חרג מהסיפור הכללי על מנת להתמקד בדמותה של רות' (ספייסק בהפגנת משחק מרגשת ומצמררת), אמו של הגיבור, שלאורך הפרקים שקדמו לו זכינו למנות קטנות ממנה ובעיקר ידענו שהיא סובלת משיטיון. הפרק גייס בתבונה את תעתועיה התמידיים של העלילה העונתית, כדי להמחיש לנו את מצבה המנטלי של רות', שהאלצהיימר מאכל את דעתה. רעיון מבריק בפני עצמו, שקשה להעלות על הדעת התגלמות קודמת שלו בטלוויזיה, וביצוע לא פחות מאשר מופלא. טיפין טיפין הוא שזר סצנות תלושות של רות' מהפרקים הקודמים אל תוך סיפורה האחד, שמדלג בין תקופה אחת למשנתה ובכל זאת נשאר מקשה אחת, שובר את רצף הזמן-חלל. "מהלכת זמן", כהגדרת נכדה, גיבור הסדרה (אנדרה הולנד, "The Knick"). כך נחשפנו אל הסיפור הגדול של רות', אל יחסיה עם בעלה המנוח, אל אירועי מפתח בחייה, וכך גם הובילה אל הטרגדיה הגדולה של חייה, שמצד אחד נדונה לחזור על עצמה ומצד שני גם לקבל אור מהעובדה שזיכרונה הדוהה יחפה על כך, יוביל אותה שוב ושוב גם אל הרגעים היפים. הלוואי שהעונה הבאה תפגין עוד מהכישרון שהתגלם בפרק הזה.

רשת: הולו

מאות סדרות טלוויזיה מוקרנות בימים אלה על הרבה מסכים שונים, ובכל זאת קשה ממש להתפעם מהן. הרצון לחדש למרות שאין מה לחדש מתנגש עם תחושת הרוויה הכללית, מה שמוביל למצב שבו יש המון אופציות טובות, ואף אחת מהן לא מצוינת. אבל המצוינות כן שוררת בינינו, וכדי למצוא אותה צריך פשוט לרדת לרזולוציות קטנות יותר, ברמת הפרק הבודד. העונה הראשונה של "The First", דרמת המסע למאדים של הולו, הייתה טובה, אבל הפרק החמישי שלה, "שני פורטרטים", היה הדבר הכי קרוב ליצירת אמנות שנראה השנה על המסך הקטן. זו הייתה קפסולה קטנה, יפהפיה ומבודדת שהכילה את תמצית הדנ"א של הסדרה בצורה הכי אנושית ומרגשת יותר מכל הארבעה שלפניו, וכתוצאה מכך שדרגה גם את השלושה שאחריו - את המחיר האמיתי של מסעות החלל הגרנדיוזיים שכל העולם נושא אליהם עיניים משלמים הקרובים שנשארים מאחור.

טפח אחר טפח נחשפה בו ההיסטוריה המשפחתית של טום האגרטי (שון פן) ובתו דניס, ברגעים קטנים ונוגעים ללב שנעטפו בסוריאליזם מהפנט שהוא ספק חלום ספק זיכרון ספק נוסטלגיה, כאשר נקודת המבט של דניס מכווננת את האירועים מתוך הפריזמה הייחודית שלה. טום הוא פתאום הנבל המעיק, הבוסית שלו (נטשה מקאלהון) היא האישה הזו שמתים שתעוף כבר מהבית, והאם המנוחה (מליסה ג'ורג'), שהולכת ונובלת בכל פעם שבעלה יוצא למשימה, היא נוכחות מתמדת שלא מרפה מהראש הטרוד והמתגעגע, האף שמסניף שוב ושוב הרואין והיד שלא יכולה להפסיק לצייר ולחרב. זו הייתה חוויה כמעט קסומה, כזו שיוצאים ממנה קצת אחרת מאיך שנכנסנו, והוא עזר לחדד ש-"The First" היא לא סדרת מד"ב אפית אלא סדרת הלך רוח קטנה ואמנותית, ושמאדים הוא באמת הדבר הכי פחות חשוב בה.

(אופיר ארצי)

רשת: פרמאונט

מצחיק להחמיא למיני-סדרת טלוויזיה בתואר "קצרה", אבל זו באמת הייתה אחת הנקודות החזקות של "ווייקו" - מבלי לבזבז או למרוח יותר מדי זמן היא ניגשה חד וחלק לאקשן, שהוא העימות בן 51 הימים בין ה-FBI וה-ATF לכת הדווידים של דייוויד כורש (כאן בגילומו של טיילור קיטש), אשר הסתיים בטרגדיה כה אכזרית. היא הייתה יכולה לפתוח בילדותו של כורש, לחקור את הנסיבות שבעטיין הפך למנהיג כה כריזמטי, לצלול עמוק יותר לחיי החברים בכת עם פלשבקים מעייפים, להעיק עם חפירות על חייו האישיים של סוכן המו"מ גארי ניוזנר (מייקל שאנון) ולהשתמש בכל טריק טריוויאלי אחר, אבל בחרה להיצמד לעיקר במין גישה מרעננת של ישר ולעניין: בסוף הפרק הראשון הכת כבר נמצאת תחת עיניים בוחנות, בשלישי מתחיל המצור ובשישי והאחרון החרא פוגע במאוורר, וזה בדיוק מה שנדרש.

"ווייקו" ניסתה לשלב בעדינות בין שתי אוטוביוגרפיות - אחת של ניוזנר ואחת של חבר בכת ששרד - ויצאה לה נקודת מבט מעניינת שנוגדת את רוב מה שדווח על הפרשה בכלי התקשורת. למעשה, היא אפילו נקטה עמדה נחרצת וטענה ששום התאבדות המונית, 76 הקורבנות מהם 25 הילדים מתו כתוצאה מתאונה צפויה מראש באשמתו המלאה של ה-FBI, ובדקותיה האחרונות אף הפכה לכתב אישום נגד רשויות החוק ומניפסט גלוי נגד שימוש בגז מדמיע. היא גם הקפידה לכל אורכה לא לשפוט בחומרה רבה מדי את כורש וחברי הכת שלו, ואמנם להציג אותם כקיצוניים דתיים ולא בהכרח הגיוניים, אבל אנושיים. זו הצהרת די משימה נועזת, שבלי קשר לאמינות שלה הצליחה לתת לסיפור החדשותי הידוע ספין טלוויזיוני חדש ולהיות מאוד רלוונטית וביקורתית כלפי ארה"ב של 2018. אבל שתי המילים הכי חשובות שצריך לקחת ממנה הן מייקל שאנון, שכל פריים שלו הוא פשוט אושר עילאי והערכה בלתי נגמרת. גם קירן קאלקין, פול ספארקס, ג'וליה גארנר (כן, היא גם כאן), ג'ון לגוויזמו (המועמד בגינה לאמי), קמרין מנהיים ושיי וויגהם היו נהדרים, בעוד קיטש היה סביר עם הבלחות נהדרות. המצור על וויקו הוא סיפור קורע לב והטיפול שהוענק לו, במיוחד בפרק האחרון, היה מהוקצע, אפקטיבי ומאוד מרגש.

(אופיר ארצי)

רשת: סאנדנס TV

כמו במקרים רבים של סדרות מהסוג הזה, ההגדרה "קומית" עושה עוול ל-"This Close". הסדרה עוקבת אחר היחסים בין שני החברים הטובים קייט, מאורסת טרייה, ומייקל, המנסה להתגבר על ארוסו לשעבר - שניהם חירשים. מדובר בדרמה לכל דבר, והיא יפה, עדינה, נועזת, שובת לב ומגובשת מאוד. על פי שם הסדרה קשה להבין שמדובר בסדרה שעוסקת בחירשים, וזה בדיוק מה שמאפיין את "This Close" בכללותה. היא מעניינת ותכופות מרגשת גם בלי קשר לעובדה שגיבוריה חירשים, רבים מהדברים שהם מתמודדים איתם בחייהם יומיומיים ומוכרים - זוגיות, ניסיון להתקדם בעבודה, משבר כתיבה, שברון לב. למעשה, הסיפור של מייקל הוא סיפור על אהבה הומואית לא פחות מאשר הוא על גבר חירש.

אף על פי כן, ולמרות רצון גיבוריה לא להיות מוגדרים על ידי היעדר השמיעה שלהם, הכל ב-"This Close" מקבל תוקף שונה ונוגע ללב בדיוק מהסיבה הזו. אסור לתפוס בידיהם כי זה מונע מהם אפשרות לתקשר, קשה להם לעקוב אחר שיחה מרובת משתתפים, מתייחסים אליהם אחרת בכל מקום - אם זה בשדה התעופה ואם זה במקום העבודה שלהם. שאון העולם שנמנע מהם הופך את יחסיהם של קייט ומייקל לבועה חשובה של תלות הדדית, החברות ביניהם נראית מועצמת בגלל שותפות גורל, בפרט כשבני הזוג של כל אחד מהם שומעים. בניואנסים דקים וחכמים "This Close" מתארת סיפור על תקשורת ועל ההכרח ליצור ערוץ נפרד מהמוכר והיומיומי, ובערוץ הזה ממוקמת הסדרה.

רשת: פרמאונט

היתרון הגדול ביותר של "ילוסטון" הוא הזרות שלה. הסדרה בכיכובו של קווין קוסטנר מתארת את סיפורו של בעל החווה הגדולה ביותר באמריקה, שנאלץ להתמודד עם איומים עליו מצד אינדיאנים ואנשי עסקים מקומיים. "ילוסטון" מתארת עולם כל כך שונה ומשונה שלא נראה כמו שום דבר אחר בטלוויזיה: עולם של בוקרים ואינדיאנים בני ימינו, פשוטו כמשמעו, שאולי נושאים עמם טלפונים סלולריים אבל גם רוכבים על סוסים ומהירים לשלוף נשק ממש כמו לפני 150 שנה. ובדומה להתרחבות מערבה בשנים ההן, שיצרה עיירות בלי תוקף חוקי שמשכו אליהן את האנשים הכי מסוכנים ואת ההרפתקנים הכי נועזים, גם חוות ילוסטון היא מעין ישות כזו. אסירים לשעבר פועלים בה, אדם יכול למצוא בה את מותו ואף אחד לא ידע וכן הלאה.

זה כר פעולה שלבדו הופך את "ילוסטון" שווה לצפייה, אף שהיא נהנית מיתרונות נוספים, בעיקר הדמות של קייסי, הבן שדחה מעליו את משפחתו, התחתן עם אינדיאנית וגר עם משפחתו בשמורה. בנוסף, הבמאי-תסריטאי טיילור שרידן מקפיד ליצוק רוח בכל הפוליטיקה והסכנה, מיני הגיגים פיוטיים שתפקידם לעבות את משקלה הסגולי של הסדרה. לא תמיד זה עובד, אבל עצם הניסיון מבורך, ולזכות "ילוסטון" יאמר שהרוחניות אף פעם לא מביכה. מה שכן מביך, ומוריד את הסדרה למטה בקביעות, הוא דמותה של בת' (קלי ריילי) האיומה והקלישאתית, שנראית כקריקטורה של אישה חזקה ללא עומק ולא נימוק למעשיה. בסיכומו של דבר מדובר בסדרה מאוד מעניינת אבל גם לקויה, כזו שאי אילו שינויים קלים יכולים להפוך אותה ליצירה גדולה ומשמעותית כמו חוות דאטון שבמרכז עלילתה. מאחר שהיא מצליחה בארה"ב וכבר הוזמנה ממנה עונה שנייה, אפשר לקוות שלשם היא הולכת.