אמנזיה

עולם תרבות המערב לא מכיר את ההווה. הוא חי בעבר, נותן לעבר לקבוע עבורו את התנאים להתרחשות ההווה ואת משמעותו. למעשה, בעולם שלנו אין הווה. יש רק עבר מיידי יותר ומיידי פחות. ואם התרבות שלנו משמעה לזכור, הרי שהיכולת לעשות אמנות במסגרת התרבות הזו משמעה יכולת להשתמש בסימנים הטעונים על ידי עבר; כלומר, יכולת להעלות זכרונות. אין נושא רלוונטי יותר, הווה יותר, לאמנות.

אבל הזיכרון גם קשור באופן הדוק לבושה. אין בעולם אדם או קולקטיב בלי כתם בעבר או שלד בארון. ההיזכרות הנוסטלגית נוטה לא לראות את הכתמים. אמנות ששואפת להיות אפקטיבית צריכה לגייס את הנקודות האפלות של העבר ולאוורר אותן מחשכת הזכרונות. היא צריכה גם להציג את האזורים בהווה שהעבר האפל צובע אותם בצבע אחר, עז יותר.

כזו היא "היזכרות", תערוכת צילום שהיא התערוכה הראשונה בגלריה החדשה "סימן". מציגים בה חמישה אמנים: איל בן דב, יהודית גואטה, גיא רז, יעל כץ בן שלום ודורית פיגוביץ-גודארד. העבודות המעניינות בתערוכה נוגעות בחורים השחורים האלה – של העבר ושל המפגש שלו עם ההווה, וגם של אקט ההיזכרות, המתרחש גם בתודעתו של הצופה בזמן המפגש עם העבודות.

גיא רז מציג שלושה צילומים מתוך הסדרה "עמק דותן". בשחור-לבן מעושן נראים פועלים פלסטינים שורפים עצים כדי לעשות מהם פחמים. העצים הנשרפים הם עצי פרדסי השרון אותם נטעו החלוצים כמה עשרות שנים קודם לכן. הפועלים משתמשים בטכניקת ייצור פחמים שמועברת לאורך הדורות כבר מאות שנים. התוצר הסופי יימכר באריזות עליהן ייכתב "פחמים מעץ הדר", והוא ישמש אולי במנגל של יום העצמאות הקרוב.

יעל כץ בן שלום מציגה שתי עבודות. הראשונה שבהן היא סדרת צילומים של אושוויץ-בירקנאו. הניגוד בין ההווה המצולם, הירוק והמלבלב, לבין זכרון העבר, יוצר אי נוחות מסוימת. מטריד הרבה יותר הוא צילום אחד, בודד, התלוי על הקיר שממול: זוג מתנשק בתוך מה שנראה כמו אחד מביתני האסירים במחנה. כאן מתערערת לרגע עצם זכות הקיום של הרומנטיקה: האם מותר במקום המוות הזה לאהוב? גם חזותה של הצעירה, שבקלות יכולה להיות פולניה או גרמניה, מטרידה את הזיכרון הקולקטיבי, הלא-פוליטיקלי קורקט, של היהודי המחונך היטב: אין להם שום בושה?

בושה היא הנושא המרכזי בעבודתה של דורית פיגוביץ-גודארד, "הסתר פנים". בסדרה של צילומים היא מציגה פסלוני חרסינה במצבים שונים, יומיומיים, "אנושיים". הפסלים מגלים רגשות: חלקם מסמיקים, חלקם מחווירים. הרגשות צבועים על פני הפסלים, פשוטו כמשמעו. בכך הם מסתירים את פניהם אבל מגלים את המתרחש בקרבם. הפסלים יכולים להיות כל אחד: האמן העובד מתוך מגע עם הזיכרון, האובייקט הנתפס בצילום ברגע "אותנטי", או הצופה שהעבודה נגעה בנקודת תורפה בזיכרון הפרטי או הקולקטיבי שלו.

בארבע עבודות מתוך הסדרה "חופשת לידה" מציגה יהודית גואטה קווי מתאר של זיכרון. בעיבוד ממוחשב של צילומי ילדים נראות התמונות כמו תחריט או רישום פחם. הצבע, המרקם, כל מה שהופך את ז'אנר הצילום המשפחתי להעתק של המציאות – נעלם. מה שנשאר הם קווי מתאר שחורים על רקע לבן. יש דברים שנחרטים ולא מרפים. כל השאר נמוג.

הקווים מתחברים בעבודת הווידאו של יעל כץ בן שלום, "יפו, רחוב האשכולית 10". העבודה היא מונולוג מול מצלמה של מוחמד דורסינה, ערבי יפואי. בילדותו, בשנות החמישים, חיה משפחתו בשכנות לאשה יהודיה שהגיעה מפולין. פליטה ששוכנה בביתם הנטוש של פליטים אחרים. בכל פעם שדורסינה ברח מהבית או מבית הספר, היה רץ אל חיקה של השכנה הפולניה. יום אחד ראה על זרועה את העבר בדמות כתובת קעקע. הוא שאל אותה על כך, וראה את הבושה על פניה. הזיכרון הפרטי של איש אחד, ששזור בתוך הזיכרון הקולקטיבי של עמו, פוגש את הזיכרון הפרטי של אשה אחת, שנושאת על גופה את המסמן המובהק של הזיכרון הקולקטיבי היהודי באירופה.

"ההיזכרות ... מהווה גם נכס ביכולת ההסתכלות של הפרט ושל הציבור על עתידו" – כך כותב האוצר חגי שגב בדף הנלווה לתערוכה. עניינה של ההיזכרות אכן אינו רק העבר, והצילום הוא הזוכר הגדול של תרבות המערב. זאת גם אם בימים אלה של התרפקות נוסטלגית על זיכרון קולקטיבי של עבר מפואר, נדמה שהדבר העיקרי שהוא מזכיר לנו הוא את הציווי העתיק "ממנטו מורי" - זכור את המוות.


(גלריה סימן שוכנת בבית מרכזים בתל אביב, רח' קיבוץ גלויות 24, אולם 315 )