קריעת העורב

בכל שנות הקלאסיקות הגדולות של הרוק שלי, מעולם לא הייתי חובב בוב דילן גדול. כלומר, יש לי את “Blonde on Blonde” וברשותי גם תקליט נשכח שלו מהאייטיז שקניתי בארבע שקל באוזן ואולי גם איזשהו אוסף שמתחבא מתחת לספה, אבל חוץ מזה, בין סופרי הביט לגרייטפול דד והבירדז, דילן מעולם לא היווה בשבילי רפרנס תרבותי, אייקון או בונבון. אני לא חושב שזה הקול שלו או הקאנטרי-רוק לגבות, אבל בכל פעם שאני חושב על דילן, אני נזכר בדני ליטני וזה, רבותי, עושה לי קצת דני רובס על הנשמה. ולא שדילן צריך שאני הקטן אהיה מליץ היושר שלו, אבל אנוכי מפרגן לו על היותו אבן דרך בתולדות האמריקנה ובכלל. וחוץ מזה - אני מכיר אנשים שלא אוהבים את ניל יאנג, כך שאין לי צורך בהתנצלות או חשבון נפש.

עכשיו, כשהבהרנו את מד הסימפטיה הדילנית, נפנה ל-“Live 1975”, אסופה כפולה של בוטלגים ושטותניקים מהופעות חיות של דילן במהלך השנה האמורה.
הבעיה עם מוצרים מהסוג הנ"ל היא שקהל היעד שלהם הוא בעייתי מלכתחילה – “Live 1975” לא באמת שופך אור על היצירה הדילנית באופן שיצריך הוצאה של מעל למאה ומשהו שקלים בתקופה שבה אין לנו כסף אפילו ללכת לזונה בתחנה המרכזית הישנה. הרי מי שרוצה להתוודע לדילן לא זקוק לאיזוטריה, הוא צריך את הבייסיקס. זה אומר שמי שכן עשוי להתעניין בדיסק הכפול הזה שייך לקהל המסור של חפרפרות דילן – אלה שמחזיקים את כל הקטלוג של דילן ומתעקשים לעקוב אחר כל התעשייה הנילוות של הופעות חיות, די.וי.די, בוטלגים ורון מיברג. מעריצים אלו יזילו ריר על השינויים המינוריים בנגינת המפוחית של דילן, על החוברת המהודרת, הביצוע החזק של
“Mr. Tambourine Man” ושאר להיטים, האנרגיה של הלייב והאושר שטמון בלהקשיב לאוצרות ארכיב מהסוג הזה. ומי שזקוק לאיזושהי המלצה בתחום, הרי שכדאי לקנות את
“Quality”, הדיסק החדש של טאליב קוואלי. זה דיסק היפ הופ ממש טוב מאוד.

וכדי שלא יגידו שאני דילנופוב לגמרי, הנה משהו שהוא משהו-משהו: “Robyn Sings” הוא דיסק כפול שבו רובין היצ'קוק הגדול שר משיריו של בוב דילן. התוצאה מרגשת. לא בזכות דילן, יותר בזכות היצ'קוק. כמו שהיצ'קוק כותב בעטיפת הדיסק: "השירים האלה יצאו מבוב דילן, אבל הם גם בילו הרבה זמן בתוכי". ואכן, היצ'קוק שומר על הגניחטיות הפולקית של דילן, אבל לחלוטין מביא את עצמו לכל העניין. אני מעריץ שוטה של היצ'קוק והקול שלו כאן ממיס לי את הנחיריים – זה היצ'קוק הבריטוני האירוני, היצ'קוק של הסופט בויז ואלבומי הסולו, אבל עם קצת דילן מלמעלה. אפשר להתייחס ל-“Robyn Sings” כעל דיסק הצדעה של גירסאות כיסוי, אני מעדיף להתייחס אליו כאל דיסק חדש ויפה של היצ'קוק שאיזה אחד, בוב דילן, כתב לו את השירים.