הפיחות במעמד האלבום קרה בעקבות שינויים בצורת ההאזנה למוזיקה - המעבר למוזיקה מוזרמת באפליקציות. זהו תהליך ארוך שנמשך כבר כמעט שני עשורים, כשנראה שהשנה ה-CD קיבל נוק-אאוט כמעט סופי. 2018 היא השנה הראשונה שבה מרב ההכנסות של תעשיית המוזיקה היו משירותי הסטרימינג - עד השנה הן עדיין היו ממכירות פיזיות.
המגזין האמריקאי "רולינג סטון" אף דיווח בחודש יוני שבעשור האחרון ירדה צריכת הדיסקים בארצות הברית ב-80 אחוז - מכ-450 מיליון דיסקים שנמכרו בשנה, ל-89 מיליון כיום. במקביל, ראינו יותר ויותר אמנים שכלל לא מוציאים אלבומים בצורה פיזית ואחרים שאולי כן מוציאים אותם, אבל באיחור של שבועות אחרי שהאלבומים כבר יצאו בשירותי הסטרימינג.
בחודש מרץ גם אנחנו בישראל סוף סוף הצטרפנו לעולם, אחרי ששירות הסטרימינג של ספוטיפיי נכנס בשעה טובה לישראל. אמנם אין נתונים רשמיים לכמות המנויים של ספוטיפיי בישראל, אבל התחושה היא שהחדירה של האפליקציה בישראל משמעותית, כשביחד עם אפל מיוזיק שנכנסה בשנה שעברה, ועם יוטיוב, נראה שישראלים מזרימים מוזיקה בכמויות.
הצבעתם כבר למצעד השנתי של גלגלצ ו-וואלה! NEWS? הצביעו כאן ואולי תזכו בפרס מדהים
בתחילת חודש דצמבר הוצג על ידי ספוטיפיי סיכום הרגלי ההאזנה של הישראלים בתקופה הקצרה שבה האפליקציה זמינה בארץ. על פניו, הנתונים הציגו סוג של הרמוניה בין היצירה המקומית לבין היצירה הבינלאומית. לדוגמה, ברשימת השירים המוזרמים ביותר בארץ ישנה אמנם דומיננטיות לשירים מחו"ל, אבל ברשימת האמנים עם הכי הרבה עוקבים בארץ, ארבעה מחמשת המובילים הם מקומיים.
התמונה שהוצגה מסיכום השנה הזה היא שהמוזיקה הישראלית יכולה לפרוח לצד המוזיקה הלועזית: כך, עומר אדם מצליח פה יותר מהאמן המצליח ביותר השנה בעולם, דרייק; נטע מוזרמת 27 מיליון פעמים בעולם עם "Toy"; ולביטלס ולאייל גולן יש בישראל פחות או יותר אותו מספר עוקבים. הבעיה היא שהתמונה הזאת אינה מדויקת.
ספוטיפיי, שמאז כניסתה לשוק האמריקאי בשנת 2011 הפכה לגורם החשוב ביותר בתעשיית המוזיקה העולמית, היא הכל חוץ ממאוזנת. על פניו, כאמור, נראה שאמנים ישראלים נהנים מהפלטפורמה בדיוק כמו חבריהם מאמריקה, אבל בחינה מדוקדקת של הנתונים מראה מגמה מדאיגה. כך, בין עשרים השירים המוזרמים ביותר בארץ ב-2018 ניתן למצוא רק שני אמנים מקומיים (עומר אדם עם שלושה שירים וגיל ויין עם עוד אחד) ואם מתרחבים קצת ובוחנים את 100 השירים שהוזרמו כאן הכי הרבה, נגלה שרק 28 שירים הם של אמנים ישראלים. אנחנו מגלים, למעשה, שאין יותר מדי משמעות אחרי מי הישראלים עוקבים, כי בסופו של דבר, הסטטיסטיקה תאמר ששבעה מתוך עשרה שירים שישראלים יאזינו להם, יהיו תוצרת חוץ.
אם חשבתם שהבעיה הזאת היא רק מקומית, טעיתם. גם בבריטניה, עד לא מזמן האימפריה השולטת בכל מה שקשור למוזיקה, החלו לשים לב שהמוזיקה המקומית מתחסלת. ואת מי מאשימים שם? כן, צדקתם. את ספוטיפיי ואת אפליקציות המוזיקה האחרות, דוגמת דיזר, אמזון מיוזיק ואפל מיוזיק. הפגיעה בתעשיית המוזיקה הבריטית היא לא פחות מאנושה, כשהמדינה שעד לפני פחות מחמש שנים הציעה את כל המוזיקה האפשרית בעולם, היא כיום לא פקטור בביזנס. התקשורת בבריטניה מרבה לעסוק בתחום והעיתון "גרדיאן" אף פרסם כתבת תחקיר בחודש אוקטובר תחת הכותרת "מדוע בריטניה הפסיקה להנפיק סופרסטארים?".
הסטטיסטיקה שהוצגה בכתבה הייתה עגומה. עד לא מזמן, חמישה מעשרת האלבומים הנמכרים בעולם היו של אמנים בריטים (אדל, אד שיראן, וואן דיירקשן, קולדפליי וסם סמית). ב-2018 אפילו לא אחד מעשרת האלבומים הנמכרים בעולם הוא של אמן בריטי. כולם, איך לא, אמריקאים. מומחים שונים מעולם התקשורת ומתעשיית המוזיקה התראיינו והמסקנה של כולם הייתה זהה: מה שהורג את המוזיקה הם הפלייליסטים של האפליקציות. מסתבר שלמרות העושר המוזיקלי האינסופי שהאפליקציות השונות מעניקות, בסופו של דבר המשתמשים מזרימים בעיקר פלייליסטים. מתברר גם שרוב האנשים בעולם פשוט מנגנים את אותם הפלייליסטים.
וזה בעצם מה שקורה כשכולנו נכנסים לאפליקציית מוזיקה: הדבר הראשון שאנחנו רואים זה פלייליסטים מומלצים. הראשונים בדרך כלל יהיו של הלהיטים החמים או של המצעדים, ואלו הפלייליסטים שרוב האנשים ינגנו. כך יושבים להם נערה במילווקי, בחור בציריך וילדה בפתח תקווה ושלושתם שומעים את אותו פלייליסט עם אותם שירים.
למה בעצם זה קורה? מפני שבסופו של דבר, האפליקציות האלו, למרות היותן בבעלות עצמאית, הן למעשה שופר של הספקים היחידים שלהן - חברות התקליטים. אחרי שני עשורים שחברות התקליטים סבלו מקשיים כלכליים קולוסאליים בגלל פיראטיות, בהתחלה בגלל הדיסקים הצרובים ואחר-כך בגלל ההורדות הלא חוקיות, נראה שהסיטואציה של הזרמת מוזיקה מבחינה חוקית חיסלה את הבעיה. ההורדות הלא חוקיות נעלמו כמעט לחלוטין מהמפה, פשוט כי לא צריך אותן יותר. יוטיוב או האופציות החינמיות של האפליקציות השונות מאפשרות לכל אחד גישה חופשית וחוקית לכלל המוזיקה בעולם, וחברות התקליטים עושות מזה הון. כמה? האתר "Digital Music News" דיווח בקיץ ששתי חברות התקליטים הגדולות, סוני מיוזיק ויוניברסל מיוזיק מרוויחות ביחד מהאפליקציות השונות למעלה מחצי מיליון דולר בכל שעה. זה אומר 12 מיליון דולרים ביום, או 4 וחצי מיליארד דולרים בשנה. זה המון, זה כסף עצום, ותהיו בטוחים שכשמדובר במספרים כאלו, הרבה כוח מעורב.
כך חברות התקליטים מותירות את חותמן על התנהלות האפליקציות, כשהן דורשות שליטה על הפלייליסטים המרכזיים. לאפליקציות אין באמת יכולת, רצון או עניין לסרב לספקיות שלהן והן מאפשרות לחברות הגדולות לשלוט בהצגת התכנים כרצונן. ומכיוון שהחברות הגדולות ביותר כיום יושבות באמריקה, כל מה שאנחנו שומעים בסופו של יום זה את דרייק. לזמר הקנדי היו השנה לא פחות מ-12 להיטים, כמות בלתי נתפסת. לשם השוואה, לביטלס נדרשו ארבע שנים עד שהם הוציאו 12 להיטים. האם בשנה הבאה המצב ישתנה? האם ספוטיפיי תעשה שרירים מול חברות התקליטים? איך אומרים אצלנו, ימים יגידו.