פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "לא רוצה להלביש שחקנים במדים של נאצים": ריאיון עם במאי שתיקה רועמת

      "שתיקה רועמת" מתאר כיצד קבוצה של תלמידי ותלמידות תיכון העזו להתקומם נגד משטר הדיכוי המזרח-גרמני בשנות ה-50. בריאיון, מספר הבמאי לארס קראומה למה הוא מעדיף לדבר על התקופה הזו ולא על מלחמת העולם השנייה, ומסביר למה כל אדם חייב לנקוט בעמדה פוליטית

      "לא רוצה להלביש שחקנים במדים של נאצים": ריאיון עם במאי שתיקה רועמת

      ב-1956 פרצה בהונגריה התקוממות אזרחית אמיצה נגד הדיכוי הסובייטי. השמועה על כך הגיעה לכמה גימנזיסטים במזרח גרמניה, והם החליטו לערוך מחווה למפגינים, וכיבדו אותם בשתי דקות דומייה בפתח אחד מן השיעורים.

      הם לא לבשו אפודות צהובות, לא השליכו אבנים - אפילו לא פתחו את הפה, אבל היה די במפגן הסולידריות הזה כדי לקומם עליהם את השלטונות. קטן ותמים ככל שיהיה האקט שלהם, הנהלת בית הספר לא היתה מוכנה לעבור עליו בשתיקה. היא דרשה מן הכיתה למסור לה מי יזם אותו, וכשהתלמידים ענו שהיה זה רעיון קולקטיבי, איימו המורים והמנהלים כי אם לא יימצא את מי להאשים בהצתת המרד, כולם גם יחד יאבדו את הזכות לקבל תעודת בגרות, ובכך גם את עתידם המקצועי.

      את הסיפור הזה חווה על בשרו דיטריך גרסטקה, והוא כתב עליו ספר שהתגלגל לידיו של הבמאי לארס קראומה. הקולנוען הפך אותו לסרט, שערך את בכורתו העולמית בשנה שעברה במסגרת ברלין, ובסוף השבוע הקרוב יעלה לאקרנים בארץ בהפצה מסחרית רחבה.

      שתיקה רועמת (יח"צ , סרטי נחשון)
      במזרח גרמניה, גם דקת דומיה נחשבה כחוצפה גדולה. מתוך "שתיקה רועמת" (צילום: יח"צ)

      גם סרטו הקודם של קראומה, "האמת של פריץ באואר", התרחש בגרמניה של שנות החמישים, תקופה שבדרך כלל נעדרת מן המסכים. בכל הקשור למאה הקודמת, הקולנוע הגרמני מעדיף שלוש תקופות אחרות: מלחמת העולם השנייה; מזרח גרמניה בין הקמת חומת ברלין בשנות השישים לנפילתה בשנות השמונים; והתקופה האלימה בין שלהי הסיקסטיז לסבנטיז, בה סערה המדינה בשל הפגנות סטודנטים אלימות והפעילות הטרוריסטית של כנופיית באדר-מיינהוף.

      "ברור לי למה הקולנוע הגרמני נמשך לתקופות הללו, אבל אותי הבומבסטיות האלימה הזו לא מעניינת", אומר קראומה בריאיון לרגל צאת הסרט בארץ. "בעיניי, יש בזה גם משהו נצלני, ולא התחשק לי להיות מאלה שמלבישים שחקנים במדים נאציים, שזה מהלך זול בעיני. שנות החמישים השקטות והמסתוריות יותר הן תקופה מרתקת יותר בעיניי, מה עוד שאלה שנות הנעורים של הוריי".

      הסיפור עליו מבוסס הסרט אינו מוכר בגרמניה. גם קראומה לא שמע עליו עד שקרא את הספר על אודותיו, שלא זכה לתהודה במדינה. במהלך העבודה על "שתיקה רועמת" גילה גם שהסולידריות עם המפגינים ההונגרים הגיעה גם לכיתות נוספות במזרח גרמניה, אלא שבכל המקרים האחרים, התלמידים נכנעו במהרה לסנקציות מלמעלה, התנצלו והלשינו. רק במקרה המתואר כאן, התיכוניסטים והתיכוניסטיות עמדו על שלהם, מה שהפך לאירוע מתגלגל ושינה לעד את חייהם.

      למה דווקא הכיתה הזו גילתה תעוזה ונחישות? "זו שאלה טובה", אומר קראומה. "היה כאן נס, כי בדרך כלל, אנשים במזרח גרמניה התגלו כחלשים ובוגדים, שזה הטבע האנושי. ככל שלחצו עליהם, ככה הם מצאו בתוכם יותר עוצמה פנימית. אני לא יודע מה היה ההסבר לכך במציאות. בתסריט שלי, ההסבר הוא שככל שהסיפור מתפתח, הם חופרים בעבר של ההורים שלהם ומגלים עליהם סודות אפלים, ואז מאבדים כל אמון בדור שמעליהם ומחליטים לסמוך רק על בני גילם, מה שמחזק בהם את רוח המרד".

      שתיקה רועמת (GettyImages)
      שאחרים יעשו סרטים על מלחמת העולם השנייה. הבמאי לארס קראומה (צילום: אימג'בנק)

      קראומה מודה כי התסריט שלו כולל שינויים רבים לעומת מה שהתרחש במציאות. סיפורי הרקע של הדמויות, למשל, הם המצאה שלו, ודרמטיים הרבה יותר מכפי שהיו באמת. הוא גם העביר את זירת ההתרחשות מעיירה קטנה ולא מוכרת לסטאלינשטאט, גם בגלל שהארכיטקטורה המזרח-גרמנית נשמרה בה היטב, וגם כיוון שהשלטונות בנו את העיר הזו בשנות החמישים כמעין מודל של האוטופיה הסוציאליסטית, והכל בה היה חדש ונוח - יחסית.

      כך, מדגיש הסרט את העובדה שהנערים אמנם חיו בשלטון דיכוי, אבל היה להם הרבה מה להפסיד. "לחלק מהמזרח-גרמנים, לפחות בשנות החמישים, החיים היו מאוד נוחים - כל עוד שהם לא שאלו שאלות", אומר הבמאי.

      היפה בסרט שהוא משכיל להשתמש בסיפור קטן יחסית כדי להמחיש את היסודות עליהם מונח שלטון עריצות, דבר שתקף לכל זמן ולכל מקום, וכמובן גם לימינו: אפשרויות קידום כלכלי וחברתי לאזרחים, מה שמבטיח כי רובם ישתקו בתקווה להמשיך ליהנות מן הפריבילגיות; טקטיקות מניפולטיביות של סחיטה והסתה, המבטיחות שבמקרה של התקוממות, הממסד יצליח לפלג בין המפגינים; וכמובן גם מדיניות של אפס סובלנות, הנשבעת לנכש כל סממן של התקוממות, אפילו אם מדובר בסך הכל בדקת דומייה.

      "כשלעצמו, האקט של התלמידים לא הצדיק תגובה כה קיצונית ומוגזמת", הוא אומר. "השלטונות נהגו כך כי ידעו שמפגן הסולידריות השקט הזה יכול להתפתח למשהו גדול הרבה יותר, וזה בדיוק מה שקרה".

      שתיקה רועמת (יח"צ , סרטי נחשון)
      המחשה מאלפת לשיטות של שלטון עריצות. מתוך "שתיקה רועמת" (צילום: יח"צ)

      רוב הסרט מציג בפנינו את הדמויות של התלמידים, כך שהוא מונח על כתפי השחקנים הצעירים. איך בחרת אותם?

      "הליהוק גרם לי לשנות את התסריט. כשבחנתי את השחקנים, הבחנתי שאני לא מצליח להחליט מי מהם ישחק איזו דמות. הבנתי שהבעיה היא לא בהם אלא בי, שלא בידלתי מספיק את הדמויות, אז הלכתי וכתבתי מחדש. השחקנים הצעירים לא ידעו הרבה על מזרח גרמניה וגם לא היה חשוב לי שיידעו. רציתי בעיקר שכל אחד מהם יעבוד על הדמות שלו ועל האופי שלה. אלה שמגלמים את ההורים שלהם, לעומת זאת, הם כמעט ללא יוצא מן הכלל מזרח-גרמניים במקור, והשתמשו בזיכרונות הילדות שלהם בזמן הצילומים".

      הגיבורים של הסרט עדיין בחיים? הם צפו בסרט?

      "רובם עדיין בחיים, וראו את הסרט. הם אמרו שהוא משקף בצורה מדויקת את מה שהם זוכרים".

      למה אתה אוהב לעשות סרטים היסטוריים?

      "כי יש בהם אמירה רלוונטית למציאות שלנו. הסרט הזה, למשל, אומר שבשלב מסוים בנעורים שלך, אתה חייב להפוך לאדם פוליטי. אין לך ברירה. אם אין לך דעה משלך, שאתה מוכן להילחם למענה, אין לך כלום".

      לפני הקרנת הבכורה של הסרט בישראל הציגו סרטון וידיאו קצר שהכנת ובו בירכת את הקהל. למה היה לך חשוב לעשות את זה?

      "צילמתי בישראל חלקים מהסרט הקודם שלי. אני אוהב את ישראל ואת קהילת הקולנוע שלה וגם אוהב לבקר בה. אני מאוד שמח ש'שתיקה רועמת' יוצא בישראל, וסקרן מה יהיו התגובות".

      שתיקה רועמת (יח"צ , סרטי נחשון)
      כל הסרט על כתפי השחקנים הצעירים. מתוך "שתיקה רועמת" (צילום: יח"צ)
      שתיקה רועמת (GettyImages)
      הבמאי וחלק מאנשי הצוות של הסרט בפסטיבל ברלין (צילום: אימג'בנק)
      שתיקה רועמת (יח"צ , סרטי נחשון)
      סרט מעניין ורלוונטי. מתוך "שתיקה רועמת" (צילום: יח"צ)