"דרומה", סדרה דוקומנטרית מעולה מאת ג'ולי שלז ודורון צברי, שמה לעצמה למטרה לחשוף את האנשים שמאחורי הפרצופים המתגלים שניה לפני תחזית מזג האוויר של החדשות מבעד לעשן צמיגים בוערים וגדרות מפעלי תעשייה סגורים.
סיפור המסגרת הוא המקרה בן השנתיים של מתפרה במצפה רמון, האמונה על הלבשת חיילי צה"ל. לאחר הודעת סגירה שהונחתה מלמעלה - אם זכרוני אינו מטעני העדיף בזמנו צה"ל מדים מתוצרת חוץ - התבצרו עובדות הייצור במתפרה למשך חודש וחצי ויצאו בהסכמה שעטנזית מבית היוצר של עמיר פרץ לפיה הן, בעצמן, במסגרת אגודה שיתופית עם ההסתדרות, רוכשות ומנהלות את המפעל.
החומר המפעיל את "דרומה" הוא הקושי הכרוך במעבר מפועלות ארוכת שנים (כזאת שמשאירה אנשים בחיים אבל מעייפת את העצמיות ומדכאת את השכל) לאחריות גדולה, גורלית, ומבחינת הדמויות בסדרה כפויה במידה מסוימת. הכוחות או העדרם להתמודד עם תוספת האחריות לאותו קושי מאפיינות את הגיבורות של הסדרה ובראשן חבצלת אינגבר, עובדת כריזמטית, מנהלת עבודה לעתיד ואישה מדהימה בפני עצמה, שסיפור חייה הופך לחומר המייצג את הסיטואציה בכללותה.
דרך חבצלת וסיפורה האישי - תושבת מצפה בת 40+, ממוצא הודי, נשואה באושר בפעם השנייה ואם ל- 4 ילדים - מגלים צברי ושלז דרמות קטנות של יחסי עבודה וחברות בסביבה שכולה נשים שיושבות ותופרות מבוקר עד ערב כמו בשיעור אינסופי של בית ספר מקצועי. הם חושפים קבוצות כוח לצד דמויות אאוטסיידריות בתוך המפעל, עומדים על ביטויים של סולידריות, על מאבקים בין ותיקות (נשים יהודיות ממוצא אפריקאי, אסייתי וקווקזי עם ניסיון של עשרות שנים בענף הטקסטיל) לחדשות (בד"כ עולות מחבר העמים בתחילת דרכן, בבוץ של המעמד הנמוך בישראל), על חלומות, אמונות, תקוות, ואשליות.
היופי של הסדרה טמון ברגישות ובאורך רוח שמביאים איתם צברי ושלז בתיאורם את הסיטואציה הכללית. מעבר לשאלה העיקרית של הסרט - הצלחה או כישלון, חיים או מוות למפעל "מצפה עצמאות", "דרומה" מביא גם את החלקים האפורים והמתישים של העניין: ויכוחים אין סופיים, בלגן, עייפות, יחסים עם "הממסד", אינטריגות, רכילויות, לכלוכים וכל מה שהוא ההפך מסרטון תעמולה ציוני. בין משמרת למשמרת (עובדות המפעל נאלצות, על מנת להגדיל את מכסת הייצור, לעבוד שתי משמרות ביום) חודרים למשפחות נורמליות או לא נורמליות (שחיות בסיטואציה העונה לכל קלישאות הייצוג של המעמד הנמוך, אבל מעניינות ומרגשות בטבעיות), צופים במצפה רמון היפה והקרועה בין מצב כלכלי וחברתי דפוק ובין הפסטורליה של המכתש (צילומים נהדרים של שיכונים מודרניים בלב המדבר ונוכחותם של היעלים תושבות האזור), ועושה רושם שמתחברים בעדינות.
ההישג של "דרומה" אינו טמון רק בהצלחתה להעלות חיוכים של סיפוק על הגשמת חזון טלוויזיוני מהזן של קן לואץ' או צ'אנל פור. "דרומה" מצליחה לעשות משהו הרבה יותר משמעותי: להסביר לנו מה מעכב את המהפכה החברתית המיוחלת. המהפכה הזו, כפי שניתן להבין מהסדרה, מתעכבת מעודף נימוס. כי זה לא שלעניים חסר מה להפוך, ולא שחסרים אנשים כמו חבצלת אינגבר לעשות את זה. להפך: העוני הוא סיבה ברורה ומיידית לצאת לרחובות. העניין הוא שהעוני בישראל קשור בקשרי דם לפטריוטיות, והפטריוטיות הזאת גורמת לאנשים לשקוע בצרות הגדולות והכביכול חשובות של האומה ולהזניח את העניין החברתי. המסר הזה בא לידי ביטוי בפסקול הסדרה, המלא בדיווחים על פיגועי החבלה של אותה תקופה. והבגדים שפועלות "מצפה עצמאות" מבקשות לתפור הם המדים שישמשו את חיילינו במלחמה הבאה.
* הסדרה משודרת בימי רביעי בשעה 21:38 בערוץ 1
צבא העניים לישראל
11.12.2002 / 12:41