סרטים טובים יש מעט, ואפשר לחלק אותם לשני סוגים. הסוג הנדיר הוא כאלה שהם תולדה ישירה ומתבקשת של מה שבא לפניהם, ושל הזמן והמקום בו נעשו. הסוג הנדיר פלוס הוא כאלה שכאילו באו משום מקום, בלי קשר לשום דבר שקורה מסביבם, כמו גשם ירושלמי בתחילת אוגוסט.
כזה הוא "לזרו השמח", סרטה העלילתי הארוך השלישי של הקולנוענית האיטלקייה אליצ'ה רורוואכר. הוא זיכה אותה בפסטיבל קאן האחרון בפרס על התסריט המיוחד, המקורי, ועתיר הדמיון והיצירתיות שרקחה כאן, אותו היא מוציאה לפועל בזכות צילום יפהפה, שחקנים קסומים ושימוש מבריק בפסקול.
הסרט, שעלה כאן בסוף השבוע לאחר שהוכתר בידי המבקרים והמבקרות ברחבי העולם כאחד הטובים של השנה, נקרא בשם גיבורו - נער תמים, החיי בעיירה שקפאה בזמן ומתנהלת כאילו אנחנו עדיין בימי הביניים. הבמאית משתמשת בסיפורו כדי לרקוח קדירה שהיא בחציה פנטזיה פיוטית וקסומה, ובחלקה ביקורת חברתית המראה כיצד העבדות המודרנית לא פחות גרועה מזו שבתקופה הפיאודלית, וממחישה את הפתגם "אדם לאדם זאב". יצירה קולנועית מיוחדת, מהסוג שכבר לא עושים היום וגם בעבר כמעט ולא עשו בכלל.
