פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו פרק מהספר "פרח טורף" של יהודית וינשטוק

      הספר "פרח טורף" מאת יהודית וינשטוק (זמורה-ביתן) מגולל את סיפורה של דנה שחברה לכת סודית, עוקרת לאמריקה הלטינית, וגוזרת על הוריה ניתוק מוחלט ממנה. זהו ספרה השלישי של וינשטוק, אשת חינוך בעברה. קראו פרק מהספר

      עטיפת הספר "פרח טורף" מאת יהודית וינשטוק (יח"צ)
      עטיפה הספר "פרח טורף" (יח"צ)

      דנה מפחדת.
      היא יושבת לבדה על החול הלבן, חופה ירוקה של עץ רחב צמרת מצלה על כפות הרגליים הלבנות היחפות שלה, שאצבעותיהן חופרות בגרגיריו, משקפי שמש כהים צובעים את מי הטורקיז שלפניה בצבעי אפור.
      עשרות אלפי קילומטרים של מים מפרידים בינה לעולם שנשאר שם.
      היא חושבת.
      ורועדת. לא מקור.
      כל הלילה רעדה. לבדה. במיטת העץ, על מזרן העשבים.
      אייל לא ישן בה איתה, כמובן. גם לא אור.
      אני לעצמי, היא חושבת, אולי אראה אותו היום. ואולי לא.
      הם אומרים לה שהוא נסע לפורטו וייחו. סידורים. עם דורי ודייוויד. צריך להרחיב את שטח הכפר. אנחנו כבר די צפופים פה. קונים עוד אדמות. ועוד.
      דנה יודעת שהיא מוכרחה לקום מכאן וללכת. היא כבר מאחרת. חייבת להגיע למטבח המשותף ולעבוד.
      בטטות, תפוחי אדמה, שעועית שחורה, תירס, הם לא יתקלפו מעצמם.
      ככה מסבירים לה. שוב ושוב.
      בהתחלה, ביראת כבוד מסויגת. בואי נעבוד ביחד, כזה. בכל זאת, אשתו של אייל. הסגן של דורון, סגן האלוהים.
      אחר כך, כשאייל משחרר קצת את גבולות הגזרה, מזיז ופותח את הגדֵרות שמסמנות את נחלתם הזוגית המשותפת ומגינות עליה, נפרצים הסייגים. כל החפץ, יבוא ויקרע פיסה מכבודה.
      עכשיו היא מותרת לכל אדם.
      כמו החצים הדקיקים של הילידים, המשוחים רעל כתום, שהיא ואייל ראו כשביקרו פעם בכפר של בקתות קש, סמוך למכללה הקיומית, ננעצים בה הדיבורים הנשלחים לחלל החדר, ההערות הארסיות, הלועגות. על סרבולה. על גמלוניותה. על התנהלותה ב  וויעודים, במטבח.
      אילו אמא היתה רואה אותי עכשיו.
      או הילה.
      דוקטור למשפטים. חה.
      רוכנת מעל סיר ענקי שקלחי תירס עצומים שטים בו. לא יודעת אם צריך להגביר את הלהבה, או לכבות את הרתיחה המבעבעת הזאת.
      "מה את חולמת כאן? עוד תשרפי את כולנו."
      מיטל לוקחת מידיה בזעם את כף הבישול הענקית, הופכת פעם ועוד פעם את הקלחים, לא מעיפה בה מבט, ומכבה את האש.
      "יותר טוב תקלפי את הבטטות."
      דנה מצייתת בדממה. פוסעת בהכנעה אל משטח הקילוף, שולחן גדול מעץ, מציצה אל גיגית הבטטות המנומרות בוץ, יושבת על הספסל הארוך ומתחילה בקילוף.
      האצבעות כואבות.
      "בואי, אני אלמד אותך טריק," מיטל מתרצה פתאום. מתיישבת לצדה, לוקחת בטטה, מניחה על משטח העץ, אוחזת בסכין החדה, ופורסת בזריזות את הבטטה לכל רוחבה, עיגולים־עיגולים, אל מול העיניים התוהות של דנה. אחר כך נוטלת עיגול, וקולפת ממנו בתנועה קלילה אחת את סליל הקליפה הדק המתעגל ומקיף אותו מצדדיו.
      "את רואה? מקלפים עיגול־עיגול. ככה לא צריך להתאמץ על בטטה שלמה."
      היא מגישה לדנה את הסכין, מזיזה אליה את ערמת העיגולים הנותרים, ומתרחקת לעבר קבוצה של צעירות צוחקות בפינת המטבח. דנה קולפת בשקט את העיגולים הכתומים המאוסים. באמת קל יותר.
      עוד רגע היא תקיא על משטח העץ, על הקליפות, על כל הכתום הזה.
      הבחילה ממלאה אותה לגמרי. מציפה לה את כל הגוף. מכפות הרגליים ועד לקודקוד.
      אבל היא ממשיכה. פועלת עכשיו כאוטומט. סכין. בטטה. עיגולים. קילוף. היא לא תקיא כאן. סכין, בטטה. היא תסיים ותלך לה.
      בטח. ולאן היא תלך.
      היא אפילו לא יודעת לאיזה כיוון. ואין לה כסף. ואין דרכון. ואין לה לאן. וגם מילים בשפה הזאת שלהם אין לה.
      ואין אייל.
      ואין לה את אור.
      כל כך הרבה אין.
      ובערב הם שוב יֵשבו יחד כולם ל וויעוד, ויחבטו בה. יצביעו עליה ויצחקו. כולם. היא יודעת. ככה זה בכל ערב של ויעוד.
      כשהם חוזרים מהמטע, מהשדות, מהמתפרה, מהמכבסה, מהסדנאות, הם אוכלים משהו, מתרחצים, לובשים גלימות לבנות וממהרים אל ה  וויעוד. היא תשב שם, תעמיד פנים מרוכזות של מתעניינת. אבל הם ישלחו בה את החצים המכאיבים המוכרים.
      או גרוע מזה. לא יראו אותה בכלל.
      וגם אם דייוויד לא יחזור הערב, יש אחרים.

      יהודית וינשטוק (יח"צ , אלון סיגווי)
      יהודית וינשטוק (צילום: אלון סיגווי)

      למלך דייוויד יש קול ערב. כשהוא מדבר אלייך, את מרגישה קסם. הקול שלו מלטף אותך, עוטף את כולך בנועם, מציף אותך ברכות פוך נעימה של עננים. ולא רואים שום דבר אחר.
      לא את המראה המוזר שלו, לא את גינוני הקיסר המוגזמים.
      רק מתיקות המילים המטפטפות אליה, עליה, בעדינות. דבש ניגר כמי נהר.
      פעם, היא כבר לא זוכרת מתי זה היה, מזמן, לפני שנים, כשהיא עוד היתה סתם סטודנטית יפה של פרופסור דורון שדה, דורי, היא ישבה בלילה ירושלמי קר אחד בתוך חדר קטן, מעומעם אורות, עם נרות ואדי קטורת ריחנית, שמעה את הוד מעלתו, שאז עוד קראו לו רק דייוויד, ונשבתה.
      הוא סיפר על עצמו. איך הגיע אליהם. מנין בא. לאן הוא הולך. היא נישאה על גלי הקול הערב שלו, והרגישה איך היא ממריאה.
      ככה בדיוק. היא התעופפה וצפה אז מעל כולם בחדר הקטן. רואה מבעד לאדי הקטורת את דייוויד ואת דורי מלמעלה. ריחפה בקלילות בחלל, כאילו יצאה מתוך הגוף של עצמה, והרגישה פה ושם בתוך ענני הקטורת איך עוד ישויות צפות איתה שם, ועוטפות אותה באהבה גדולה.
      דייוויד המשיך והמתיק איתם את הסוד שלו.
      הוא לא כמוהם.
      הוא אחר. הגיע ממרחקים של כוכב זר. חצה מרחבים ויקומים נידחים, ממדי זמן שונים, מחוזות זרים של מערכות שמש רבות אחרות.
      הוא עוטה על עצמו ציפוי בלתי נראה, כדי שגופו לא יינזק ויתנפץ ממרחקי שנות האור שחצה בדרכו אליהם.
      כבר קרה שחללית חוצנית התפוצצה מהדף המעבר, ולא חזרה אל כוכב האם שלה.
      הציפוי המיוחד מעניק לו קיום של היפר־ספייס. קיום־על.
      כך אמר.
      יש בו חמלה ותבונה אינסופית. לא אנושיות. בלתי נתפסות בעיני הבשר שלהם, יושבי הכוכב הזניח הזה, כדור הארץ.
      והוא הגיע אליהם כדי להציל אותם. את הנבחרים שביניהם.
      כי בקרוב יגיע הזמן שבו יינתנו להם עשרים וארבע שעות בלבד כדי להסתלק מכאן. מיידית. לפני שהכוכב שלהם יושמד ויישחק לאבק, על כל היושבים בו.
      הם, בני הקבוצה הנבחרת. רק הם יועדו להינצל. והוא, דייוויד, יכשיר אותם. רוחנית וגשמית. שיהיו ראויים. את דייוויד הכינו במיוחד לשליחות הזאת עוד שם, בכוכב הרחוק שלו.
      אבל כדי להצליח, הם יהיו חייבים להיפרד מהמשפחה הביולוגית שלהם. מחברים. ממכרים. נגזר. כדי שלא לפגוע ברמה הרוחנית שאליה ייקראו.
      כי מוכרחים להתעלות מאוד מבחינה רוחנית. להבין. להיות מוארים.
      מתחם נחיתה מיוחד, מותאם לחלליות חוצניות, הולך ומוכשר לשם כך במקום מרוחק, שעוד ייגלה אליהם. שדה נחיתה מרוחק מכל יישוב, ועם זאת טעון שמירה מתמדת.
      אלפי דולרים מדי חודש נדרשים לשמירה על מתקן הנחיתה.
      כך אמר להם.
      ואז הרגישה דנה איך היא צונחת מן השיוט המרחף שלה בחלל הירושלמי ההוא, בין מרחבי יקום רחוקים, מתרסקת באחת אל הכיסא הצר בחדר הדחוס, כבד הריחות.
      ובאחת היא נעשתה שוב דנה הסטודנטית, שפתאום ראתה איך שטרות נפרטים להם, מרחפים ומעופפים כמו פתיתי קונפטי בחלל החדר.
      קינג דייוויד תמיד יחזור אל המחיר. כי יש מחיר. לכל פריט. לכל צעד שלהם. בכל פעולה.
      דנה שלפה אז את הארנק שהתמלא מדי שבוע בחסדיהם של אמא ושל אבא, מנתה כמה שטרות והושיטה אותם בלי מילים אל הקיסר.
      הוא חטף את מנחתה, מבלי לספור העמיק יד קמוצה ישר אל תוך כיסיו והוציא אותה משם ריקה.
      אחר כך שילח בה מבט חודר. מלמעלה למטה. דבר לא הוחמץ.
      השיער השחור החלק שלה, המבריק. הריסים הארוכים, המושפלים, הכתפיים הלבנות, העור החלבי. קימורי החזה. המותניים הדקים.
      הוא העביר אז לשון על שפתיים יבשות. העיניים מאחורי הזגוגיות שלו נצצו.
      דנה הרגישה פתאום איך כוח פראי, משולח רסן, צומח ועולה בתוכה, מבקש להתפרץ החוצה, מושך אותה קדימה. להסיר את המסך, לגלות עוד. להבין. לפרוש כנפיים.
      להתעופף. אל עולם אחר. פלאי. רחוק מכאן.
      אבל כשהעבירה את המבט מתוכה, אל האיש המוזר הזה, היא נרעדה.
      בפעם הראשונה מתוך רבות שתבואנה עליה בשנים שיגיעו.