פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון מתוך "המתופפת הקטנה" של ג'ון לה קארה

      לכבוד העיבוד של BBC לקלאסיקה של ג'ון לה קארה, יוצא הספר שוב בכריכה חדשה ברוח הסדרה. סיפור ריגול המתרחש בשלהי שנות ה-70 בבריטניה, עת המוסד הישראלי מנסה לגייס שחקנית בריטית כדי להסתנן לשורות טרוריסטים פלסטינים. קראו את הפרק הראשון

      כריכת הספר "המתופפת הקטנה" של ג'ון לה קארה בהוצאה חדשה לכבוד הסדרה (יח"צ)
      כריכת "המתופפת הקטנה" מאת ג'ון לה קארה (צילום: יח"צ)

      חלק ראשון: ההכנה

      1

      תקרית באד־גודֶסבֶּרג היא שסיפקה את ההוכחה, אף כי לשלטונות גרמניה לא היו כל אמצעים לדעת זאת. לפני בד־גודסברג הצטברו חשדות; חשדות רבים. אך רמת התכנון הגבוהה לעומת האיכות הירודה של הפצצה, היא שהפכה את החשד לוודאות. במוקדם או במאוחר, אומרים בחוגי המקצוע, יחתום מאן דהוא את שמו. רק ההמתנה מרגיזה.

      הפצצה התפוצצה זמן רב לאחר המועד. קרוב לוודאי באיחור של שתים-עשרה שעות, בשעה שמונה עשרים ושש בבוקר יום שני. כמה שעוני־יד שבורים, רכוש הקורבנות, העידו על השעה המדויקת. כמו במקרים קודמים שאירעו בחודשים האחרונים, לא נתקבלה כל אזהרה. גם לא היתה כלל כוונה להזהיר. מכונית של פקיד־רכש ישראלי שבא לביקור בדיסלדורף התפוצצה בלא כל אזהרה, וכמוה הספר הממולכד שנשלח למארגנים של ועידת יהודים חרדים בעיר אנטוורפן; בהתפוצצות נהרגה מזכירת הכבוד, ועוזרתה נכוותה כוויות אנושות. גם פח האשפה שבחזית בנק ישראלי בציריך התפוצץ בלא כל אזהרה ופצע שני עוברי־אורח. רק לפצצה בשטוקהולם קדמה אזהרה, אך לאחר מעשה התברר כי פה מדובר בקבוצה שונה בתכלית, שלא היה לה כל קשר לשאר החוליות בשרשרת.

      בשמונה עשרים וחמש בבוקר היה דרוֹסֶלשטראסה שבבאד־גודסברג סתם רחוב צדדי וירוק למגורי דיפלומטים, רחוק מסערות הפוליטקה של בון במידת האפשר בטווח של חמש־עשרה דקות נסיעה משם. זה היה רחוב חדש אך עשיר ובו גנים נסתרים שופעים, מגורים למשרתים מעל למוסכים, וסורגי ביטחון בסגנון גותי על החלונות העשויים זכוכית של בקבוקים. במרבית ימות השנה שורר באזור הריין אקלים לח וחם כבג'ונגל; הצמחייה שבו גדלה במהירות, ממש כמו הקהילייה הדיפלומטית, כמעט באותה המהירות שהגרמנים סוללים את כבישיהם, ועוד יותר מהר מכפי שהם מעדכנים את מפותיהם. משום כך כבר הוסתרו מרבית חזיתות הבתים מאחורי סבך של עצי מחט, אשר אם יצמחו פעם למלוא גודלם, בוודאי יטילו על האזור כולו אפלה הלקוחה מאגדות האחים גרים. עצים אלה הוכיחו עצמם כמגן יעיל להפליא נגד הדף־אוויר, וכבר ימים אחדים לאחר הפיצוץ הפך אותם אחד ממרכזי הגננות באזור לתחום התמחות.

      כמה מן הבתים עוטים מראה לאומני מובהק. לדוגמה, מקום משכנו של שגריר נורווגיה, במרחק מה מדרוֹסֶלשטראסה, הוא בית כפרי חמוּר־סבר בנוי לבנים אדומות, אשר הועתק מפרוורי אוסלו. הקונסוליה המצרית, בקצהו האחר של הרחוב, נראית עזובה כחווילה באלכסנדריה שנקלעה לזמנים קשים. מוסיקת אֵבל ערבית בוקעת ממנה וחלונותיה מוגפים תדיר בתריסים, להגן עליה מפני שמש צפון־אפריקה הקופחת. הימים היו ימי אמצע מאי, והבוקר היה נהדר, כולו פרחים ועלים חדשים שהתנועעו ברוח הקלילה. עצי המגנוליה עברו את שיא פריחתם, וכותרותיהם הלבנות העצובות, שמרביתן נשרו, כיסו אחר כך את ההריסות. בשל סבך הצמחייה כמעט לא חדר שאון התנועה מכיוון הכביש המהיר. עיקר הרעש שנשמע קודם להתפוצצות היה המולת הציפורים, ובהן כמה יונים שמנמנות שקבעו את משכנן על עץ הוויסטריה הארגמני, גאוותו של הנספח הצבאי האוסטרלי. במרחק קילומטר דרומה נשמע הטרטור המתמשך של ארבּוֹת הריין הבלתי נראות, אך דיירי המקום רגילים לרעש ואינם מבחינים בו עוד אלא בשעה שהוא חדל. בקיצור, זה היה בוקר המבטיח לך שעל אף כל הפורענויות שאתה קורא עליהן בעיתוניה של גרמניה הרציניים והמבוהלים מעט - מיתוּן, אינפלציה, פשיטת רגל, אבטלה ושאר התחלואים חשוכי־המרפא של כלכלה קפיטליסטית משגשגת - באד־גודסברג הוא מקום יישוב מהוגן שנעים לחיות בו, ואילו בון אינה כה גרועה כפי שהיא מצטיירת.

      כמה בעלים - תלוי בלאומיותם ובמעמדם - כבר יצאו לעבודתם, אך בעיקרו של דבר מקיימים הדיפלומטים את הקלישאות האופייניות. קונסול סקנדינבי עגמומי, למשל, שכב עדיין במיטתו, סובל מכאב־ראש שמקורו במצוקה בחיי נישואיו. הממונה על ענייני השגרירות של מדינה דרום־אמריקנית, ראשו עטוף ברשת והוא לבוש גלימת משי סינית, שלל מסעו לפקין, רכן מבעד לחלון ונתן לנהגו הפיליפיני הוראות לפני צאתו לקניות. הקונסול האיטלקי התגלח, אך היה עירום. הוא אהב להתגלח לאחר הרחצה ולפני תרגילי ההתעמלות היומיים. אשתו, לבושה במלוא בגדיה, כבר ירדה לקומה התחתונה וגערה בבִתהּ הסוררת על שאיחרה לשוב הביתה בליל אמש, דו־שיח שחזר ונשנה כמעט מדי בוקר בבוקרו. הנציג של חוף־השנהב היה שקוע בשיחה בינלאומית, שבה דיווח לממונים עליו על מאמציו האחרונים לסחוט סיוע כלכלי מהאוצר הגרמני, שהסתייגותו גוברת והולכת. כאשר נדם הקו, חשבו שהוא ניתק את השיחה ומיהרו לשגר לו מברק ארסי, לברר שמא יש ברצונו להתפטר. הנספח הישראלי לענייני עבודה יצא את ביתו לפני יותר משעה. הוא לא חש עצמו בנוח בבון והשתדל לעבוד כמיטב יכולתו על־פי שעון ירושלים. כך התנהלו הדברים, וכך מצאו לעצמן בדיחות זולות בנושאי גזע בסיס במציאות ובמוות.

      לכל התפוצצות של פצצה נלווה אי־שם נס משמים, ובמקרה זה היה זה האוטובוס שבשירות בית־הספר האמריקני. הוא בא לפני דקות אחדות ונסע לדרכו, עמוס במרבית ילדי הקהילייה שהתאספו בכל בוקר בכביש־הסיבוב, במרחק פחות מחמישים מטרים ממוקד הפיצוץ. היה זה אך נס, שאף אחד מן הילדים לא שכח בבוקר יום השני ההוא את שיעוריו, לא איחר לישון ולא גילה סימני מרי נגד הלימודים, ולכן יצא האוטובוס במועד. השמשות האחוריות נופצו, הנהג סטה ועלה על המדרכה, ילדה צרפתייה איבדה עין, אך בעיקרו של דבר נחלצו הילדים בלא פגע, ולאחר מכן נחשב הדבר להצלחה משמים. שכן זו עוד תופעה אופיינית להתפוצצות כזו, או לפחות לתוצאותיה המיידיות: דחף פראי האוחז בכול לחגוג את החיים במקום לבזבז זמן באבל על המתים. הכאב האמיתי בא במקרים שכאלה לאחר זמן, כאשר פג ההלם, בדרך־כלל כעבור שעות אחדות, אך לעתים אף פחות מזה.

      קול הפיצוץ עצמו אינו מהדברים שאנשים זוכרים, בפרט לא הקרובים למקום המעשה. מעברו השני של הנהר, ברובע קניגסווינטֶר, שמעו בני אדם הדיה של מלחמה זרה ושוטטו אנה ואנה המומים וחֵירשים למחצה וחייכו איש לרעהו כשותפים לדבר הישרדות. הדיפלומטים הארורים, אמרו זה לה, וכי למה אפשר כבר לצפות? יש לאסוף את כולם ולשלוח אותם לברלין, שם יוכלו לבזבז את כספי מִסינו כאוות נפשם! אך הקרובים למקום ההתרחשות לא שמעו דבר בתחילה. הם דיברו, אותם שיכלו לדבר, על הזדעזעות הכביש, או על הארובה שנעקרה בדומייה מעל הגג שמעבר לרחוב, או על רוח־הפרצים ששטפה את בתיהם, כיצד מתחה את עורם, חבטה בהם, הפילה אותם ארצה, העיפה פרחים מתוך האגרטלים והטיחה את האגרטלים אל הקיר. הם זכרו את צלצול שברי הזכוכית ואת האִוושה הרכה של הענפים הצעירים שנפלו על הכביש ואת יבבות האנשים שפחדו לצרוח. ברור אפוא שהם לא היו אטומים לרעש, אלא שמהלם הפיצוץ נתחרשו חושיהם הטבעיים. היו אף עדים שציינו את קולו של מקלט הרדיו במטבחו של הקונסול הצרפתי, שצרח בקולי קולות את מתכון היום. אישה אחת שסברה כי מחשבתה הגיונית בתכלית, שאלה את השוטרים האם ייתכן שמכוח ההדף של הפצצה גבר קול המקלט מעצמו. בשעת פיצוץ, הסבירו לה השוטרים בעדינות בעודם מרחיקים אותה משם עטופה בשמיכה, הכול ייתכן, אך במקרה זה ההסבר שונה. מאחר שכל השמשות בביתו של הקונסול נופצו, ומאחר שלא היה איש בבית שבידו לכבות את המקלט, דיבר הרדיו באין מפריע היישר אל הרחוב. אך היא לא הבינה.

      חיש מהר הופיעו כמובן העיתונאים, נדחקו סביב החבלים, ובדיווחיהם הנרגשים הראשונים הרגו שמונה ופצעו שלושים, והטילו את האשמה על ארגון גרמני ימני המכונה "ניבֶּלוּנגֶן 5", שחבריו שני נערים מפגרים וזקן מטורף שלא היה מסוגל לפוצץ גם בלון. עד לשעת הצהריים נאלצו העיתונאים להפחית את היקף הנפגעים לחמישה הרוגים, בהם ישראלי אחד, ארבעה פצועים קשה, ושנים־עשר פצועים שאושפזו בבית־החולים לטיפול זה או אחר, ודיברו עכשיו על "הבריגדות האדומות" האיטלקיות, אך גם הפעם בלי בדל הוכחה. למחרת ביצעו עוד תפנית וזקפו את המעשה לזכות ארגון "ספטמבר השחור". כעבור עוד יום נטלה על עצמה את האחריות לפשע קבוצה המתקראת "סבל הפלסטינים", זו הקבוצה שתבעה לעצמה את הזכות גם לפיצוצים קודמים. אך השם "סבל הפלסטינים" נקלט, אף כי לאו דווקא כשֵם הארגון אלא כסיבה למעשם. ובכך נחל השם הצלחה מרובה והופיע בכותרותיהם של מאמרי מערכת מייגעים לרוב.

      בין ההרוגים הלא־ישראלים היו הטבּח הסיציליאני של הקונסול האיטלקי ונהגו הפיליפיני. בין ארבעת הפצועים היתה אשתו של הנספח הישראלי לענייני עבודה, שבביתו התפוצצה הפצצה. היא איבדה רגל. ההרוג הישראלי היה בנם, גבריאל. אך המסקנה לאחר מעשה היתה שהפצצה לא נועדה לאיש מהם, אלא לדוד של הפצועה, אשתו של הנספח לענייני עבודה, שבא מתל אביב להתארח בביתם: חוקר התלמוד שנודע בהשקפותיו הנִציות באשר לזכויות הפלסטינים בגדה המערבית. בקצרה, הוא האמין כי אין להם שום זכויות, ואף חזר ואמר זאת פעמים רבות ובקול רם בניגוד גמור להשקפות אחייניתו, אשת הנספח, שהשתייכה לשמאל המשוחרר הישראלי, ושחינוכה בקיבוץ לא הכשיר אותה למותרות הקשוחים של חיי הדיפלומט.

      אילו היה גבריאל באוטובוס שהסיע את הילדים לבית־הספר, היו חייו ניצלים, אך באותו יום, כמו בימים רבים אחרים, לא חש גבריאל בטוב. הוא היה ילד פרוע, פעיל יתר־על־המידה, שעד כה נחשב לגורם מפריע ברחוב, בפרט בשעות מנוחת הצהריים. אך כאמו ניחן הילד בכישרון מוסיקלי. עתה, ואך טבעי הוא, לא זכר איש מדיירי הרחוב ילד אהוב ממנו. עיתון ימני פופולרי בגרמניה, שופע אהדת יהודים, הכתיר אותו בתואר "המלאך גבריאל" - תואר אשר לו משמעות לשתי הדתות, אם גם עורכי העיתון לא ידעו זאת - ובמשך שבוע תמים מילאו דפיו סיפורי אגדות על קדושתו. עיתוני האיכות החרו החזיקו אחריו. הנצרות, כך ציטט פרשן צמרת אחד את ד'יזראלי - אף כי לא הביא דברים בשם אומרם - היא השלמת היהדות, או שאינה ולא כלום. כך היה גבריאל לקדוש נוצרי ויהודי כאחד, והרגשתם של גרמנים מודאגים רבים השתפרה. אלפי מארקים זרמו מאת קוראים, אף כי איש לא ביקשם לתרום, והיה צורך למצוא דרך כלשהי להיפטר מהם. נשמעו דברים על הקמת מצבה לזכר גבריאל, אך מעט מאוד נאמר על יתר ההרוגים. על פי המסורת היהודית הוחזר ארונו הזעיר של גבריאל חיש מהר לקבורה בישראל; מצבהּ של אמו לא איפשר לה לטוס עמו, והיא נשארה בבון עד אשר יכול בעלה להצטרף אליה, והם נסעו לשבת "שבעה" בירושלים.

      ביום הפיצוץ, בשעת אחר־צהריים מוקדמת, נשלח מתל־אביב צוות של שישה מומחים. מן הצד הגרמני הוטלה החקירה באורח בלתי רשמי על כתפיו של דוקטור אלקסיס השנוי־במחלוקת, איש משרד הפנים, והוא עלה לרגל לנמל־התעופה לקבל את פני הבאים. אלקסיס היה יצור פיקח וערמומי כשועל, שכל חייו סבל מקומתו הנמוכה בעשרה סנטימטרים ממרבית חבריו. אולי כפיצוי על מגבלה זו היה גם אדם נמהר: בחייו הפרטיים והרשמיים כאחד היה שנוי במחלוקת. הוא היה עורך־דין במקצת, קצין־ביטחון במקצת, אוהב־משחקי־כוח במקצת, מסוג האנשים שגרמניה מוציאה מתחת ידיה לרוב בימים אלה. השקפותיו הליברליות לא עלו תמיד בקנה אחד עם אלה של הקואליציה, והיתה לו חולשה בלתי־נעימה להביע אותן בטלוויזיה. אביו, כך נודע במעורפל, היה בשעתו ממתנגדיו של היטלר בצורה כזו או אחרת, ובחילופי העתים החלה האדֶרֶת הזאת מעיקה על הבן המוזר. בארמונות הזכוכית של בון היו כמובן אנשים שטענו כי אין הוא רציני דיו לתפקיד; גירושיו לאחרונה, שנלוו אליהם גילויים מטרידים על־אודות מאהבת צעירה ממנו בעשרים שנה. לא סייעו לשיפור דעתם עליו.

      אילו היה אדם אחר מגיע לנמל־התעופה, לא היה אלקסיס טורח לקבל את פניו - הוחלט שלא יינתן כל סיקור עיתונאי לאירוע - אך יחסי ישראל והרפובליקה הפדראלית היו בשפל המדרגה, לכן נכנע ללחצי משרד הפנים ויצא לנמל־התעופה. בניגוד לרצונו הוצמד אליו ברגע האחרון שוטר שלֶזי איטי מהעיר המבורג, שהיה שמרן נודע, ושעשה לעצמו שם בשנות השבעים בתחום "הפיקוח על הסטודנטים" ונחשב למומחה גדול בכל הנוגע למחרחרי־צרות ולפצצות שלהם. התירוץ הנוסף היה שהאיש היטיב להסתדר עם ישראלים, אף כי אלקסיס ידע, וכמוהו ידעו כולם, שהוא הוצב בתפקידו לשמש לו משקל־נגד. יתירה מזו, באווירה טעונת-המתח של אותם הימים היו אלקסיס והשלֶזי unbelastet, ופירוש הדבר שהיו צעירים מכדי שיוטל עליהם שמץ של אחריות למה שהגרמנים מכנים בצער "עברם הבלתי־שלם". יהיה אשר יהיה העוול שנגרם ליהודים היום, לא היתה לאקלסיס ולעמיתו השלזי הבלתי־רצוי שום יד בעוול של אתמול; ואם היה צורך בחיזוק נוסף, הרי גם הממונה על אלקסיס היה נקי מכל אשמה. בהדרכתו של אלקסיס, הדגישה העיתונות עובדה זו. רק מאמץ מערכת אחד טען, כי כל עוד הישראלים ממשיכים בהפצצות חסרות הבחנה של מחנות פליטים וכפרים פלסטיניים - והורגים לא ילד אחד בלבד אלא עשרות בכל פעם - עליהם להביא בחשבון אפשרות של מעשי תגמול נפשעים שכאלה. למחרת היום פורסמה תגובה נרגשת, אם גם מבולבלת מעט, מטעם קצין העיתונות בשגרירות ישראל. מאז שנת 1961, כך כתב, נתונה מדינת ישראל למתקפות בלתי־פוסקות של הטרור הערבי. הישראלים לא היו הורגים אף פלסטיני אחד, בכל מקום שהוא, אילו רק הונח להם לחיות בשלום ובשלווה. גבריאל מת מסיבה אחת ויחידה: משום יהדותו. הגרמנים זוכרים בוודאי כי גבריאל אינו מקרה יחיד. ואם שכחו את השואה, אולי ייטיבו לזכור את המשחקים האולימפיים במינכן לפני עשר שנים?

      העורך חתם את חילופי המכתבים ונטל לעצמו יום חופשה.
      מטוס חיל־האוויר שבא מתל־אביב, בלי כל סימני זיהוי, נחת בקצהו המרוחק של נמל התעופה תוך ויתור על סידוי הכניסה המקובלים, ובו ברגע נפתח שיתוף־הפעולה, פרשה של יומם ולילה. אלקסיס קיבל הוראות ברורות שלא למנוע מן הישראלים דבר, אך ההוראות הללו היו מיותרות: הוא היה "פִילוֹשֵמי" נודע. אפילו ערך בשעתו את ביקור החוב בתל־אביב והצטלם חפוי ראש במוזיאון השואה. באשר לשלֶזי המייגע - ובכן, כפי שחזר ואמר ללא לֵאות לכל מי שניאות להקשיב לו, הרי לכולם אויב אחד, לא כן? האדומים, כמובן. עד היום הרביעי, אף כי עוד נותרו שאלות רבות בלא מענה, כבר גיבשה קבוצת העבודה המשותפת תמונה ראשונית משכנעת באשר להשתלשלות האירועים.


      "המתופפת הקטנה" מאת ג'ון לה קארה. מאנגלית: כרמית גיא. הוצאת זמורה ביתן. 446 עמודים.