פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נחלת העבר: המחזה "מרג'ורי פריים" לא גרם לנו להאמין שאנחנו בשנת 2061

      אם במשחק טוב ומעט חומר למחשבה שאפשר לייצר בקלות מכל מחזה או סרט על בינה מלאכותית נבוא על סיפוקנו - דיינו, אבל מסיפור שעוסק בקדמה טכנולוגית אנו מצפים ליותר, הן ברמת התפאורה והאווירה והן ברמת המסר - וכאן המחזה של הקאמרי כבר רחוק מהגשמת המטרה

      אם עלינו לבחור את האוקסימורון המוביל של שנות ה-2000, אין ספק ש"בינה מלאכותית" מנצח בהליכה. לא, המונח הזה לא הומצא בשנים האחרונות ואפילו לא במאה שעברה, אבל כיום, יותר מאי פעם, בינה מלאכותית היא מרכז חיינו. אנחנו מנהלים דיאלוגים מטופשים עם מכשירי טלפון שמשמשים כמזכירות האישיות שלנו, והחלק היפה בסיפור - זה נראה לנו טבעי לחלוטין. אם פעם היינו חייבים עט ונייר, היום אפילו הקלדה עצמית של אירועים חשובים היא נחלת העבר.

      הקדמה הטכנולוגית גורמת לנו לרצות עוד מבינה מלאכותית. לא סתם קופסה שתדבר איתנו, אלא מישהו שאנו מכירים, שיעמוד לצדנו כמעט בשר ודם וייראה כאילו מעולם לא עזב אותנו. מאז ומתמיד התקשו אנשים להיפרד מיקיריהם או מהדמויות הנערצות עליהם, והטכנולוגיה מאפשרת כבר היום (כמו בהופעת ההולוגרמה של מייקל ג'קסון) לחוות אותם שוב, לראות אותם בגודל טבעי. קריפי, אבל זאת המגמה והיא רק תתחזק. אם זה מה שקורה עכשיו, תחשבו מה יהיה בעוד 40 שנה.

      מרים זוהר מרג'ורי פריים (יח"צ , אור דנון)
      מרים זוהר בהצגה "מרג'ורי פריים" (צילום: אור דנון)

      במחזה "מרג'ורי פריים" שכתב ג'ורדן הריסון ועלה בתיאטרון הקאמרי בתרגומו ובבימויו של צביקי לוין, כבר לא צריך להשלים עם התאלמנות. מרג'ורי (מרים זוהר) בת ה-85 סובלת מדמנציה. בעידוד חתנה ג'ון (אוהד שחר) היא מעבירה את זמנה עם ישות טכנולוגית בעלת בינה מלאכותית. הישות הזאת היא "וולטר פריים", דמותו של בעלה המנוח וולטר (אבישי מרידור), אותו היא בוחרת דווקא בגיל 30, טרם הטראומה המשפחתית הגדולה ששינתה את חייהם. בתה של מרג'ורי טס (אודיה קורן) משוכנעת ש"וולטר פריים" הוא מוצר מיותר ומזיק בשל היותו נטול רגשות, ובעוד ג'ון ממשיך לעודד את מרג'ורי להשתמש במכשיר, מתרחשות מספר תפניות מפתיעות שמשפיעות על כל בני המשפחה.

      הקונפליקט שמעלה הריסון הפך בשנים האחרונות לנושא מרכזי בסדר יומנו: האם בינה מלאכותית אכן משפרת את איכות חיינו או הופכת אותם לריקים מתוכן? היכן עובר הגבול בין פנאי ושעשועים להשתעבדות טכנולוגית? נראה שמבחינות אלה "מרג'ורי פריים" לא מחדש יותר מדי. הליבה שלו שחוקה, ולכן הוא נידון מלכתחילה לבינוניות. אין ברעיון של הריסון שום דבר שלא הכרנו ב"רובוט ופרנק", "היא", "ווסטוורלד", "מראה שחורה" ועוד סרטים וסדרות שנעשו בשנים האחרונות. האנשים המתוכנתים פתאום מביעים רגשות והופכים לכמעט בני אדם, ומה שנדמה כחלום הופך במהרה לסיוט. היינו בסרט הזה יותר מדי פעמים.

      מרים זוהר מרג'ורי פריים (יח"צ , אור דנון)
      ההצגה "מרג'ורי פריים" (צילום: אור דנון)

      עם זאת, יש משהו שבכל זאת מחלחל ב"מרג'ורי פריים". זה אמנם קורה לאט, אבל בזכות המשחק הנהדר של זוהר וקורן והיכולות המרגשות של שחר (כמה נפלא הוא מבצע את ההידרדרות האיטית ממאצ'ו בטוח לגבר שבור), המחזה כן מצליח להעלות חומר למחשבה - למשל, האם העובדה שאנחנו מזינים את הבינה המלאכותית בנתונים שבאים מתוכנו אכן הופכת אותה לאנושית יותר. זו שאלה פילוסופית שהאנושות תתחבט בה יותר ויותר ככל שהטכנולוגיה תשודרג. המחשבה על דיאלוג חלול עם קרוב שמת מזמן בהחלט מצמררת, מעודדת ומייאשת בו זמנית.

      נקודות האור הבודדות הללו משדרגות רק במעט את ההצגה. לפני מספר שבועות צפיתי ב"השיטה" של תיאטרון באר שבע - מחזה מינימליסטי אך כזה שפורט על כל המיתרים הנכונים ובעיקר מציב אותנו כצופים במקום ובזמן הנכון. לא זו הייתה התחושה שלי ב"מרג'ורי פריים". למרות הכוונות הטובות, עם התפאורה הצנועה וחסרת ההשראה, לוין לא מצליח ממש להעביר את התחושה העתידנית. על אף שהעיקרון ברור, אני, לפחות, לא הצלחתי להאמין לכך שאני נמצא בשנת 2061.

      אז מה חידש לנו "מרג'ורי פריים"? בסיכומו של מחזה, לא יותר מדי. אם במשחק טוב ומעט חומר למחשבה שאפשר לייצר בקלות מכל מחזה או סרט על בינה מלאכותית נבוא על סיפוקנו - דיינו, אבל מסיפור שעוסק בקדמה טכנולוגית אנו מצפים ליותר, הן ברמת התפאורה והאווירה והן ברמת המסר - וכאן המחזה כבר רחוק מהגשמת המטרה.