גל תורן: "כל הזמן אני חרד שכל הבלון הזה יתפוצץ ואני אהיה כלום"

"אני מתגעגע לאבא שלי שנפטר מסרטן לפני תשע שנים. זה געגוע-על".

היו לכם יחסים קרובים?

"בדיעבד לא מספיק, אבל היו יחסים. התובנה שאבא יש רק אחד היכתה בי רק אחרי שהוא הלך. אנחנו ארבעה אחים, אני אחד לפני האחרון. אנחנו משפחה מאוחדת עם המון ספייס אחד לשני ובאיזשהו מקום המוות קירב אותנו ועדיין לא הפך להיות אובדן שיתופי".

מתי הזיכרון שלו נוכח בחייך?

"בכל מיני התעסקויות קטנות, עם הילדים, המשפחה, עם אמא שלי. כשאני רואה אנשים שיש להם אבא או כשהוא בא אלי בחלומות, זה עושה ארומה כזאת לימים שבאים אחרי".

במה הוא עסק?

"אבא שלי היה רקדן הורה, בזמנו, זה היה משהו. הוא גם ניהל את גן החיות התנ"כי ואחר כך הוא ניהל את העסק המשפחתי בתחום האופנה. אמא שלי מעצבת, וכל המשפחה עבדה שם, וזה היה של שניהם".

הוא תמך בדרך המוזיקלית שלך?

"הוא תמך במוזיקה מבחינה רעיונית. הוא אהב את העיסוק שלי בזה והיה גאה. גם בימים שזה היה נישתי. הוא היה בהופעות, והיה מקשיב".

הוא זכה לראות אותך מצליח?

"הוא ראה את 'תעשה לי ילד' ואולי עוד פרויקט או שניים. הוא הצליח לחוות גאווה כזאת. היה לו את הרגע הזה שהוא יכול היה להתרווח בכיסא. לפני מותו הייתה לו צוואה, הוא ביקש שאחי הבכור יכתוב שיר לבת הבכורה של אחי, ואני אלחין. הוא זכה לשמוע את השיר, בדמי ימיו. בימים אלה השיר יוצא, וזו נקודת מפגש מחומשת כזו - בינו לבין אחי, לביני, לבין הבת, לבין המוות".

הוא זכה להכיר את הבנות שלך?

"הוא הכיר את הגדולה, את הבינונית שלי הוא הכיר עד גיל חודשיים בלבד ואז הוא נפטר. אבא שלי היה ג'ינג'י וככה גם כינו אותו. אפילו על המצבה שלו כתוב ג'ינג'י. וכשנולדה הבת שלי והוא ראה שהיא ג'ינג'ית, זה היה סימן בשבילו שהוא יכול ללכת בשקט".

"יש. ואני לוקח בקלות הרבה יותר ממה שהיה פעם. אני מנסה להשתמש בה כדי שיצא משהו".

איך זה קרה?

"הגיל הביא את זה איתו, וגם בסופו של דבר אתה רוצה ליהנות ממה שאתה עושה".

"זה נהיה משהו שהוא לא רק אני וגם כבר בעיני עצמי - זה לא רק אני - וזה נהיה מוזר".

באיזה אופן?

"כשאתה שומע את הצמד מילים 'גל תורן' ויודע שזה לא אתה, אלא 'הדבר הזה'. זה משהו שהוא נורא פרטי ובאיזשהו שלב מפסיק זה להיות פרטי, וזה תהליך מוזר".

מזהים אותך ברחוב? מבקשים תמונה?

"כן. מחתימים בהופעות על סט-ליסט וכמובן יש את עולם הסלפי".

אתה מחבק באהבה את המעריצים, או שזה קשה לך?

"מאוד השתפרתי בזה. הייתי גרוע בזה ולקח לי המון זמן לקבל את זה גם כשירות לציבור וגם שירות לעצמי. בהתחלה הייתי מנסה להיות מנומס אבל זה הלחיץ אותי. זה נתפס אצלי כמו פלישה למרחב הפרטי, ועוד לוקשים שהאכלתי את עצמי כי הייתי נבוך ולא ידעתי איך להגיב. זה הכניס אותי לסרט שאולי אני מעליב את הבן אדם והפעיל אצלי משהו לא נעים. עם הזמן למדתי לחבק את זה ולשאוב מזה אנרגיה. סך הכול - בן אדם מתרגש לראות אותך ולהגיד מילה טובה".

איך הבנות שלך מגיבות לפרסום?

"די בנונשלנט. בסגנון החיים שאנחנו מנהלים, זה לא נוכח. יש בזה גאווה, והן גדלו לתוך זה".

הן משתמשות בזה?

"אם כן, הן מסתירות את זה ממני".

הן לא משוויצות?

"לא בפניי. הן יודעות שזה מביך אותי, ואני תופס אותן כשהן עושות זה".

"אני לא דתי, לא מהסוג הזה. אבל אני מאמין באמונה".

למה הכוונה?

"כשאנשים מאמינים - אז הם צודקים. מי שמאמין באלוהים אז יש לו אלוהים. לשאלה אם יש אלוהים, או משיח - מי שמספיק מאמין, בשבילו יש את זה".

ובשבילך?

"אני מאמין באנושות".

"הצילומים לסרט 'פרה אדומה' התקיימו בהר זיתים, באזור ערבי כמעט לחלוטין. לפני הסרט גידלתי זקן, ובסרט אני עם תלבושת שלמה. אבל גם כשהורדתי את הכיפה והתלבושת, ורציתי לשאוף אוויר והסתובבתי שם, הבנתי איזו מערכת יחסים יש שם בין המתנחלים לערבים, ראיתי את הפחד של הערבים רק מעצם היותי".

אתה בעצמך פחדת?

"חשבתי שאני אפחד. אבל זה לא מה שקרה. אני לא יכול לתלוש את הזקן, ויצאתי ככה, והבנתי שמי שמפחד זה דווקא האחר. אני לא מהאנשים שיודעים להאשים את הפונדמנטליסטים. אנשים שמגיעים לפונדמנטליסטיות זה בגלל שזה בוער בעצמותם. אני מדבר על כל הצדדים. המחשבה שאפשר להתייחס לאנשים כאל הזויים - זו שורש הבעיה. המצב נורא מורכב, ואנחנו 'הרעים' במלא דברים ובדברים אחרים אנחנו הקורבן. נקודת האור זה שבסוף צוות של יהודים וערבים עשה סרט על דת ויחסים לסביים ויש פה איזה קורטוב של 'סבביות'".

"זו הייתה אחת הבעיות הכי גדולות שלי. לא הייתי מוכן לוותר על דברים בשביל לייצר יציבות. יום אחד אשתי עשתה לי רשימה של כל הדברים שאני מערב את עצמי בהם, ושמה לי תמונה עגומה של מישהו שמנסה לאחוז ביותר ממה שהוא מסוגל לעכל. בסופו של הדבר הדרך לפריחה היא לתת ספייס לנכש את העשבים ולהשקות ועד היום זה קשה לי. אני רוצה לאכול הכול ולבלוע, לשתות ולמצוץ. כואב שיש משהו שאתה יכול - להקסים, לשתות, לאכול, ומראש מוותר".

מה למשל?

"הכול. פרויקטים, סמים, אוכל, שתייה, חברויות".

משהו ספציפי?

"הכאב היחיד זה על אנשים בדרך שאתה לא מסוגל להכיל כי אין לך איך. כי אתה לא יכול לתת להם. זה תמיד כואב וזה כואב כשאתה נפגש פתאום".

הכוונה למערכות יחסים או פרוייקטים?

"חברויות. אם זה היה פרויקטים - פאק-איט".

"זה אישיו. זה על הפרק עכשיו".

מפחיד אותך?

"כן. בהקשר שלי ושל אנשים מסביבי".

מה מפחיד?

"הכול. הבריאות, הרלוונטיות, הקיבולת, ההאוטפוט, המקום בחברה, ההורות".

המראה שלך?

"המראה. הכול. כל מה שמפחיד, כל הקלישאות".

אתה אדם חרדתי?

"אני לא חושב. אבל זה מרחף, ובאיזשהו שלב זה יתפוצץ".

איך אתה מרגיע את הסערות בחיים שלך?

"אני צורח על במות, עושה ספורט, חדר כושר. במבנה שבניתי בחיים יש המון מקומות שאפשר להוציא בהם קיטור. זה עושה טוב למכונה. אבל די ברור לאן אני הולך".

לאן?

"לקצה, לסוף".

"אני חולם להיות נגן אמיתי".

אבל אתה מנגן.

"כן, אבל אני לא נגן".

על איזה כלי?

"בין פסנתר לגיטרה".

זה לא יתממש?

"מאחל לעצמי שזה יתממש. כרגע זה לא נראה באופק".

"פבלו רוזנברג ואני חברים קרובים מאוד. יש לי תחושה שבמבט קצת יותר חיצוני - מישהו שלח לי אותו כדי לקחת אותי ביד ולהוביל אותי לטיול במקומות שלא הרשיתי לעצמי להסתובב בהם, טיול מטאפורי הכוונה. וזה דבר שמאוד מרגש אותי".

הוא שינה בך דברים?

"כן, די בטוח שכן".

מה למשל?

"קודם כל הוא שחרר כמה חסמים, שנית - הוא כמו נייר בדיקה לבן ליהלום".

למה הכוונה?

"כשרוצים לבדוק את הצבע של היהלום, משתמשים בנייר לבן ורואים מה מידת הבהירות של היהלום. פבלו הוא משהו כזה עבורי כשאני לידו. אני רואה כמה אני רחוק מלהיות מבסוט או מאושר, מה המרחק שלי מניצול החיים האלה שניתנו לי. וזה נעלה מבחינתי. התברכתי בהמון דברים, יש לי המון דברים טובים בחיים ואני מוקף ביצירה ואומנות, אנשים שאני אוהב ואוהבים אותי, המון גרייס, וכשמגיע מישהו שנותן לך לראות את זה - זו מתנה. הוא גורו. והוא נותן עוד ממד לפרספקטיבה".

שלום, פבלו רוזנברג. גל אמר עליך דברים מאוד מרגשים.

"וואו, אני כל כך אוהב אותו, כשאני מסתכל עליו, בלי להיות אגואיסט, אני גם רואה את עצמי בו, איך הייתי פעם. באמת הרגשתי שיש לי את הזכות והכוח לנסות להראות לו שבילים אחרים בחיים ובקריירה הזו ואני שמח שהוא נפתח אלי ומקשיב. בלי קשר, אני לא כופה את דעתי על אחרים, אני מנסה להאיר פינות עם הלהבה שיש לי, ואני חושב שתוך כדי תנועה נהיה בינינו איזה קשר מיוחד, אחד נכנס בשני. זה מרגש מה שהוא אמר, זו הייתה הכוונה כשחשבתי לצאת איתו לטיול הזה. זה מעבר לטיול, הרגשתי שאני רוצה להרוויח חבר לחיים, זה הכי חשוב בסופו של דבר, זכיתי בו".

"גדלתי שם וזה מקום שהיום קצת קשה לי לבוא אליו. זה קצת כמו לבוא לאקסית שלך ולראות אותה עם הבעל והילדים שלהם. מישהו אחר גר בבית הזה. ומה שכן מזכיר לי את מה שהיה כשהייתי ילד, הוא היום אורח בעיר הזו".

למה הכוונה?

"לחילוניות. היא קצת אורחת בירושלים. תמיד הייתה לירושלים אנרגיה קשה. כל האבנים והתופת. התחושה שזו עיר שעשתה דוקטורט בקונפליקט, כיתוב, קשיחות וחספוס. בזמן אחרון אני רואה ניצוצות ונצנוצים שלא הצליחו לגמרי".

לא הצליחו לכבות אותה?

"כן. להיפטר מהשורשים".

אז בעצם ניתקת קשר מהעיר הזו.

"כן, למרות שאני מופיע שם ויש לי כמה חברים שם אבל אני לא מוצא את עצמי נוסע בסוף שבוע לירושלים. זה כבר לא קורה. התחושה שלי כשאני מגיע לשם היא שאני רוצה הביתה. זה מקום של כוחות זרים, עיר שהחליפה ידיים".

"זה איום די רציני".

היו לך?

"היו לי. לא מהדהדים, אבל יש לי כישלונות אישיים וטראומטיים".

כמו מה?

"אישיים. אבל אני כן חי בסביבה שיש בה פחד מכישלון. מצד שני, יש תקופות שאני קצת משתעשע עם להיכשל בשביל להיכשל. כדי לא להגיע למצב שאני לא יודע איך להגיב או איך להתמודד כי זה לא קרה".

מאיזו בחינה?

"אני מדבר מבחינה מקצועית. יש דברים מסוימים שאני יודע שהם נידונו לכישלון ובכל זאת הולכים על זה. במקצוע שלנו הבעיה שאת הכישלון האמיתי כולם רואים. עליו מתיישבת בושה, לעג, ביקורת - ואז זה עושה את זה כישלון עם תוספות".

היה כזה?

"כשהיה, לא הבנתי את זה. הדברים שנכשלתי בהם מבחינה מקצועית - אלה דברים שלא יצאו טוב, או פרויקטים שלא הצלחתי להעמיד על הרגלים אחרי שעבדנו עליהם קשה והוצאנו המון אנרגיה וכסף, אבל כל אלה לא התפרסמו".

"זו נקודת התורפה שלי הכי הכי גדולה. חוסר היכולת שלי ללמוד בצורה מאורגנת".

ADHD?

"כן".

רצית ללמוד?

"רציתי לדעת. ללמוד לא רציתי. זה קשה לי מדי. מאוד רציתי לדעת".

מה?

"הכל".

חשבת בזמנו ללכת ללמוד משחק?

"משחק לא רציתי ללמוד. הייתי בתיכון במגמת תיאטרון, הבנתי את המתודות, ולימים כשנפגשתי עם שחקנים ועם מי שמגיע מהעולם של בתי הספר למשחק, שמתי לב שזה משהו שרוב הזמן הם מנסים להתנער ולשכוח ממנו. אף פעם לא תכננתי להיות שחקן שיכול להיות לבצע כל מיני טכניקות ולגלם כל מיני דמויות, כמו שחקנים גדולים שיכולים לגלם את צ'רצ'יל למשל. או בן קינגסלי שיכול להיות אלף ואחד פרצופים. אין לי את היכולת הזו. אבל זה מספיק לי, ברמה הזו. במוזיקה זה סיפור אחר".

אז למה לא למדת מוזיקה?

"זה שילוב באופי - של דיסלקציה קשה ומבנה נפשי שמאתחל את עצמו כל בוקר מחדש. אז היכולת שלי לבנות בניין היא בעייתית. כשהגיע הרגע והצלחתי להשתלט על זה אז כבר הייתי בתוך הביזנס. ויש את הפחד שאם תיגע זה יתקלקל, בשילוב עצלות אין קץ".

איך השתלטת על זה?

"כמו שפותחים סתימות. בלחץ. והיו כמה כאלה".

מה למשל?

"למשל פרויקטים שקיבלתי ועשיתי פרצוף של מישהו שיודע מה הוא עושה. הייתי צריך להתמודד עם דד ליין לשידור, תכניות דגל שעבדתי בהן, 'ארץ נהדרת' או 'רד בנד', כל מיני מגה תכניות שהייתי המנהל המוזיקלי שלהם. או אם זה תפקידים שקיבלתי והייתי צריך ללמוד המון טקסט, ובתחילת הדרך היה לי קשה לקרוא".

סיימת בגרות?

"לא. אם תבדקי את הפרופיל של מי שהצליח תגלי שזה היה לו לא פשוט. היו לי הרבה קשיים בתיכון. סביב הקשיים התפתחו דברים שמייחדים אותי".

גם קשיים חברתיים?

"בגדול כן, בקטן - הנפש סערה בצורה כזו שלא היה לי נוח. אבל מבחינה חברתית היה סבבה".

למה סערה?

"כי רציתי מלא דברים. שיאהבו אותי. שתהיה לי אהבה. שלא ישימו לב שאני לא יודע לקרוא וישימו לב שאני חכם, אם אני שמן, אם אני רזה, אם אני חזק, אם יש לי גדול או קטן, הדברים האלה".

"ליד יאכטות גדולות יש סירה ששטה ולוקחת אנשים ומחזירה אותם מהחוף, סוג של כלי שירות. 'מרסדס' זה החיים על פני המים. שאר החיים זה היבשה. אלה שתי צורות חיים ויש לי סירה שלוקחת אותי ומחזירה אותי. חלק גדול מהכוח שיש לי, בא משם. התפתחה אצלנו שפה במהלך השנים ועולם שלם שהוא בלתי תלוי, ומאפשר לפרק אגרסיות וזה מקום להוציא את הלב ולשטוף דברים, מקום להתעצבן ולריב. אני אדם שמוקף בנשים בבית, כולו מלא בנות, והלהקה היא סוג של המערה הגברית שלי".

מה התכנית לעתיד?

"אנחנו בדיוק מוציאים אלבום חדש שעבדנו עליו הרבה זמן והמצאנו את עצמנו בו מחדש. נוציא אותו באמצע ינואר, וב-21-22 בפברואר יהיו גם הופעות חגיגיות ב'בארבי' בתל אביב".

זה בעצם לא ה'יאכטה' היחידה שלך. אתה חלק מההרכב "ליילי" עם גיא לוי.

"האמת שלא שמתי לב שזה מה שקורה. גיא לוי ואני הוצאנו פרויקט שעבדנו עליו המון שנים והוא נדחה כל פעם. יובל שפרמן שליהק את המוזיקה לסדרה 'אורי ואלה', נתן לנו רוח לגמור את הפרויקט ואז זה קרה, נהיה לי עוד הרכב עם אנשים ושירים וטמפרמנט אחר. אם היה חסר לי משהו במרסדס, אז עכשיו יש לי את כל הספקטרום".

נשמע שאתה עמוס מאוד, אתה מספיק גם להיות בבית, עם הילדות?

"אני הרבה אבא, במידה מאסיבית. יש לי אישה, קרן חכמה, שמעבר להיותה מהממת ביופייה, היא בולדוזר יותר ממני ומנהלת קריירת בימוי מפוארת. היא ג'דאית. כל מה שקשור על לאיים על החיים עם מקל, זו היא והעבודה שלה. אני סגן עם הרבה סמכויות. אני אחראי למשל על הבישול ועל הבוקר, על התחזוקה והבינוי".

גם אספות הורים?

"כן, בין היתר".

"אני לומד להשתחרר ממנו עם יד על הלב".

"מישהו לפני כמה זמן חיבר את שלושת הדברים האלה יחד וזה נהיה דת. אבל אין קשר בין שלושת הדברים ובשלושתם יוצא לי להתעסק, אבל אני לא כל כך אוהב את החיבור".

היו תקופות מופרעות?

"כן, אבל את מבינה, זה סטייט אוף מיינד".

בסרט "פרה אדומה" שעולה בסוף השבוע הופעת בעירום, אומנם עירום אחורי, אבל עדיין בלי כלום.

"אני לא משתגע על זה. לפחות כשזה קשור אלי".

ובכל זאת הסכמת.

"זה עירום מסוים ואם יש לזה ערך קולנועי וזה נותן משהו, אז זה לא טאבו. זה לא משהו שמרגיש נוח לעשות.

הילדים שלך יראו את הסרט?

"אני אראה להם את הסרט לפני שאראה להם כמה דברים אחרים שעשיתי. מתישהו הם או החברים שלהם יתקלו למשל ב'תעשה לי ילד'".

אתה מתחרט על זה?

"ממש לא. אולי עוד אתחרט, כרגע ממש לא. אחת החוויות היפות".

גילמת מתנחל, משיחיסט קיצוני, דמות מאוד רחוקה מהחיים התל אביביים שאתה מנהל, או משאר הדמויות שיצא לך לגלם.

"הנפש של הדמות שגילמתי היא די דומה לרוב הנפשות של הדמויות שיצא לי לשחק, אבל הפרקטיקה היא אחרת. יש משהו בסרט ובאנשים שם שנגע לי ללב עוד לפני שנכנסתי לזה. גם בזכות התסריט אבל גם בזכות הבמאית ציביה ברקאי והצלם בועז יהונתן יעקב. משהו באישיות של ציביה הזכיר לי מישהו מבני משפחתי. זה עשה לי משהו בלב שהוא מעבר לאיך לעשות את הדמות. היה משהו קסום באנשים שעשו את הסרט".

התחברת לעולם של הדמות?

"משיחיות זה תחום מאוד מעניין".

איך עבדת על הדמות?

"בצבא הייתי מדריך טיולים ברובע היהודי בירושלים כך שכל העניין הזה של ירושלים מאוד מוכר לי. חוץ מזה, ראיתי הרבה סרטונים של חבר'ה כאלה מעולם המשיחיות הדתית. גם הביאו לי מישהו שיהיה איתי וילמד אותי".

מי?

"בחור צעיר, אקס מתנחל, שלימד אותי את כל הגינונים והתפילות. כל הדבר הזה זו תפאורה של האיש והבת שלו והחלום שלו".

ראית את עצמך חי חיים כאלה?

"כן, לחלוטין. אני אדם שמאמין באמונה. אני מבין את האש והסגידה. במיוחד בדמות של יהושע ששיחקתי, שמצליח להיות אחר בדבר הזה, בגבולות של המקום שהוא נמצא, לעקם את הפינות עם תפיסת העולם והיכולת שלו להכיל את המצב בבית, ובתוך זה לעשות הפיכה ולקדם את הגאולה".

אתם משחקים יחד בעונה השנייה של "לצבי יש בעיה", בכיכובו. אתה מגלם את החבר הכי טוב שלו בסדרה. איך בעצם הכרתם?

"ב'קשת', לפני כמה עשרות שנים. הסתכלנו אחד על השני, אבל ההיכרות העמוקה הגיע דרך הסדרה. צביקה הוא הממשק האמיתי הראשון שלי עם העולם ה'ערוץ שתיימי', זה שפחדתי להתקרב אליו כל השנים. צביקה באיזשהו מקום היה סמל לדבר הזה וזו הייתה נחיתה רכה דרכו ודרך התכנית שלו למקום הזה".

היחסים שלכם קרובים גם בחיים?

"אנחנו מאוד מיודדים, אבל מבנה האישיות של שנינו גורם לקשר להיות תוך כדי עבודה. כשזה מגיע לסט זה ניצת וכשזה נגמר זה נגמר".

למה פחדת מהפריים טיים?

"עבדתי הרבה שנים בטלוויזיה, עשיתי מוזיקה ועיצוב פסקול והייתה לי הבנה של מה זה אומר לקלוע למכנה המשותף, לא חשבתי שיש לי את היכולת ופחדתי שאאבד את הייחוד והדקדוק".

זה קרה?

"ימים יגידו. בינתיים זה לא גורם לי סבל לראות את עצמי שם, התחושה היא שאני באמת מסתכן עוד קצת בדבר הזה. בדבר הזה שאני פוחד ממנו".

"אני לא מייחס לקריירת משחק כמשהו אגבי שנעשה על הדרך. זה משהו שאני משקיע בו ואוהב. מצד שני, קשה לי להגיד שכיוונתי לאנשהו. המכנה המשותף של הדברים שאני עושה הוא תמהיל בין צורך עצום בלהתרגש לבין צורך בתשומת לב".

תשומת לב? דווקא יש בפרסונה שלך משהו מאוד מופנם.

"זה שאתה רוצה תשומת לב לא אומר שאתה נואש. אני רוצה את תשומת לב כמו שאני רוצה לקבל אותה, מתוך הדברים שאני עושה, לא להכריח אנשים לתת לי אותה. אתה רוצה את הדבר האמיתי, אני לא אעשה דברים מעבר ליכולת או הפאן שלי".

לא, אני לא אעשה. אני לא יודע, לא נראה לי שאעשה. אי אפשר לדעת מה יקרה עם הריאליטי, יש שיגידו שעם פבלו זה ריאליטי. נכון לעכשיו, אני לא אוהב את הריאליטי במתכונתו הנוכחית".

למה?

"לא אוהב את זה. יש לי כל מיני סיבות, אני לא רוצה לראות את עצמי יושב במקומות האלה, אומר לאנשים אם הם טובים או לא, או אומרים לי אם אני טוב או לא".

היו הצעות?

"כן".

מאיפה?

"הכול. 'האח הגדול', לשפוט בתחרויות זמר, לבשל, לשפוט, להיסגר בבתים. כל מה שמסתובב. אין לי התנגדות לתכניות, פשוט לי זה לא בא טוב. למרות שאי אפשר לדעת, יום אחד אולי יהיה חסר לי מלא כסף".

"זו תמיד שאלה אם זה שקט נפשי או הדחקה. אני חושב שביחס להתרחשות בחיים שלי, יש לי לא מעט רגע שקט נפשי, אבל יש שאלה גדולה שמרחפת כל שנייה - אם לא כל הדבר הזה עוד רגע מתפוצץ, אם זה לא זה בלון שמתנפח ותכף יתפוצץ בתחושה שלי. זה לא מדיר שינה, אבל נמצא שם כל הזמן".

ואם זה יתפוצץ, מה יהיה?

"יתפוצץ ויהיה כלום. אני אהיה כלום".

ומה זה אומר? שתיפול לדיכאון?

"כן, חרדה, דיכאון. היום אני נמצא במקום שאני מוצא רגעים נכבדים של שקט נפשי, אבל מכרסמת בי המחשבה או התחושה שזה פשוט מצב שלפני פיצוץ בכל הפרמטרים, במיוחד בפרמטר של אבהות".

היית בטיפול?

"קצת. אבל מה זה בעצם שקט נפשי"?

יכולת לקבל כל מיני מצבים בחיים, להכיל אותם, ולא להיסחף לכאוס בגלל תנודות ושינויים.

"אוקי. אז תכתבי שאת אמרת את זה".

טוב.

"לבשל".

במסעדה?

"לא יודע. לארח, לבשל. הבעיה שאני יודע מה זה אומר להתעסק בזה, ולהשתעבד. זה לא כיף. אבל יש בי תשוקה לדבר הזה. וברמה הקצת יותר פרקטית, ליצור טלוויזיה וקולנוע".