במערכת היחסים בין אנשים הסובלים מנכות פיזית לבין הסועדים אותם יש הרבה מורכבות. האם המטפלים פועלים מתוך חמלה או מתוך רחמים, שהם, כידוע, שני דברים שונים בתכלית? האם אלה המרותקים לכסא מאמינים לכוונותיהם של המסייעים להם? הלא הרוב המכריע של האנשים בעולם, זה שיכול להשתמש בידיו ו/או ברגליו, לעולם יהיה בעמדה עדיפה, מה שאוטומטית עשוי לעורר את החשד וליצור חיץ בין הצדדים.
על בסיס הקו השברירי הזה כתבה מרטינה מאיוק ב-2016 את "מחיר החיים", מחזה שזיכה אותה בפרס פוליצר ושעלה לאחרונה בתיאטרון באר שבע, בבימויים של אלדר גרויסמן גוהר ועידו ריקלין ובתרגומו של אבי גולומב. ארבע דמויות עומדות במרכז: אדי (אלון נוימן) מטפל ברעייתו אנני (אדוה עדני), הסובלת משיתוק בכל הגוף בעקבות תאונת דרכים שעברה. בדירה אחרת לא רחוקה משם, ג'ס (רעות אלוש, החולקת את התפקיד עם ענבר דנון), צעירה חסרת כל, משלימה הכנסה בסיוע לג'ון (תום אבני), בוגר אוניברסיטה עשיר הסובל משיתוק מוחין. מערכת היחסים בין שני הצמדים מלווה בחשדנות, בחוסר אמון ובעיקר בשיפוטיות, וחושפת קונפליקטים רבים, שאותם חוצה הרצון העז של כל הארבעה להימנע מבדידות.
נוכחותו של אבני על הבמה כבעל נכות היא כהמשך ישיר למחזה אחר בכיכובו שביים גרויסמן גוהר לתיאטרון באר שבע: "פרפרים הם חופשיים", בו שיתף פעולה עם דנון כצעיר עיוור מניו יורק. הפעם אבני הוא צעיר עם שיתוק מוחין, ובניגוד ל"פרפרים הם חופשיים" קשה להגיד שהתחברתי לדמותו. ההצלחה בגילומה של דמות כזאת באה ביכולתה לרגש ולעורר הזדהות, ואבני לא עושה זאת. זעקות הכאב שלו הן מטרד ווקאלי, התנועות שלו, על אף היותן מדויקות, מעצבנות לא אחת את העין ונוכחותו על הבמה בעיקר מייגעת.
קשה קצת להאשים את אבני: המחזה הזה פשוט לא נותן אפשרות לנצח. הוא איטי, מסורבל ובעיקר לא פורט על שום מיתר של רגש. כמו אבני, גם השחקנים האחרים מדויקים אך חסרי יכולת ליצור הזדהות. מלבד נוימן במונולוג הפתיחה ולקראת הסיום, אין כמעט נקודות שמזיזות איזשהו שריר בפנים. התוצאה היא מוצר איטי ומייגע, 100 דקות ארוכות שמעלות מחשבה מדכאת: כמה נורא לנסות לגלות חמלה לשחקנים המרותקים לכיסא שעל הבמה, ותחת זאת לרחם דווקא על עצמך, האדם שמרותק לכסא ממולה.
אין כאן, כמובן, כל כוונה להביע חוסר כבוד כלפי האוכלוסייה הנכה. אני פשוט סבור שלא זו ההצגה שמצליחה לשים דגש ראוי על המסרים שאותם ביקשה להעביר. היא תקועה ומאוד מונוטונית, רגעי השיא שבה מזעריים והם נרשמים בעיקר בזכות הטונים המינוריים והמלנכוליים של נוימן. את הרושם תיקנה מעט תמונת הסיום, שסגרה יפה מעגל אבל עדיין לא הצליחה להגדיר את המחזה כמרגש.
מה שבכל זאת עובר ב"מחיר החיים" הוא התפאורה של נטע הקר, שעושה שימוש מצוין במים כאלגוריה למערכת היחסים בין הדמויות. המים, על מצביהם השונים, הם ביטוי לאינטימיות יעילה מחד והרסנית מאידך. הם הגורם המחבר וגם זה שמפלג בין הדמויות, ולא בכדי התמונות הבולטות במחזה מתרחשות באמבטיה (אדי ואנני), במקלחת (ג'ס וג'ון) ותחת השלג הכבד (אדי וג'ס).
כשאתה משתעמם ממחזה שזכה בפוליצר, אתה עלול למצוא את עצמך בעמדה אפולוגטית של "איך יכול להיות שלא אהבתי?" אבל בעיני אין כל צורך להתנצל: "מחיר החיים" הוא מחזה איטי, מנוכר ולוקה ביכולתו ליצור הזדהות ולשאוב ממנו הנאה או מסר כלשהו.