פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אני חולם להיות כוכב פופ ענק": השיחה המרגשת בין סטיבן וילסון לנינט

      רגע לפני שהמוזיקאי הבריטי סטיבן וילסון מגיע להופעה בישראל, ביקשנו מנינט טייב שהשתתפה כזמרת באלבומו האחרון וליוותה אותו בסיבוב ההופעות שלו, לראיין אותו בשם וואלה! תרבות. התוצאה: שיחה מרגשת וכנה על האהבה לישראל, על החלום "להיות תום יורק", על עצב ועל הצלחה

      סטיבן וילסון (יח"צ , hajo mueller)
      "הרגשתי שיש דברים מפוספסים באישיות שלי". סטיבן וילסון (צילום: hajo mueller)

      הזרעים הראשונים להיכרות שלי עם סטיבן נשתלו באדמת ישראל לפני 12 שנים בערך כשבמקרה פגשתי אותו בחטף במהלך חזרה שערך עם אביב גפן באחד מחדרי החזרות בדרום תל אביב. שלום, שלום ולא יותר מזה. כעבור 12 שנים, סטיבן ביקש מאביב את המייל שלי כדי לשלוח לי שיר שכתב כדואט שבו חיפש את הקול הנשי בשיר - ולימים יתברר, באלבום כולו. סטיבן שלח לי סקיצה של השיר והקלטתי את שביקש. התגובה של סטיבן הפתיעה אותי מאוד: הוא ביקש שאשיר בעוד ארבעה שירים מאותו אלבום - Hand. Cannot. Erase. לבקשתו גם הצטרפתי לשני סיבובי הופעות שלו ושל להקתו המדהימה באירופה ובארה"ב במשך שנתיים און אנד אוף.

      משם מערכת היחסים שלי עם סטיבן התהדקה והפכה לחברות יפה, שכללה המון מוזיקה ושיחות על אלוהים, על מהי הצלחה, על זמן, על איך המושג הזה כל כך שביר וחמקמק, על אהבות אמת ועל המקום בו נמצא האוכל הטעים ביותר בעולם. רגע לפני שהוא מגיע להופעה בישראל ב-2.2 בהיכל התרבות בתל אביב (במסגרת פסטיבל החורף של ההיכל), התבקשתי על ידי וואלה! תרבות לראיין את סטיבן וילסון ולשוחח איתו בדיוק על הנושאים האלו ועל עוד כמה שצצו במהלך השיחה המרתקת.


      נינט: כשהציעו לי לראיין אותך הסכמתי מיד כי יש לנו כל כך הרבה דברים במשותף. אני כבר יודעת את התשובות לחלק מהשאלות אבל בכל זאת אתחיל מההתחלה: מה אתה הכי אוהב בישראל? מה בעצם משך אותך אלינו?

      סטיבן: "הפעם הראשונה שהגעתי לישראל הייתה לפני 18 שנה בערך. הוזמנתי על ידי שוקי וייס ואביב גפן והגעתי לכמה הופעות. לא היו לי ציפיות מיוחדות, לא ממש חשבתי על ישראל או שאפתי לבקר בה, ופשוט חשבתי שאגיע לפה לכמה ימים, אופיע, אחזור ובזה זה יסתיים. אבל כמה דברים חשובים קרו. קודם כל, הכרתי את רותם, שהיא כרגע בת הזוג שלי".

      נינט: זה פשוט מדהים, אתה קולט שהיית אמור להגיע לישראל כדי לפגוש את אהבת חייך בעצם?

      סטיבן: "נכון שזה ממש תסריט הוליוודי קיטשי? הדבר השני החשוב שקרה זה שיתוף הפעולה שנוצר ביני לבין אביב גפן. הקמנו את 'בלקפילד', שכמובן היה סיבה טובה מאוד לשוב לכאן. דבר נוסף שקרה הוא שנראה לי שפשוט התאהבתי בישראל, באווירה, באופי של האנשים, בתשוקה שלהם. הם קצת משוגעים אבל בדיוק במידה שאהבתי והתחברתי אליה. הרי אנגלים וישראלים לא יכולים להיות שונים יותר...

      נינט: זו בדיוק השאלה הבאה שלי! הם הרי כל כך שונים אז ממש מסקרן לדעת איך קרה שהתאהבת באנשים שהם ההפך הגמור.

      סטיבן: "זו בדיוק הסיבה בעצם. הרגשתי שיש דברים שאני מפספס באישיות שלי. הייתי יותר ביישן, יותר מסוגר ולא הבעתי את עצמי מספיק. אנגלי טיפוסי. וכל כך התאהבתי בישראלים שהיו בדיוק ההפך מכך. הם היו גלויים, ישירים ומלאי תשוקה עד לרמה שזה אפילו יכול להרגיז לפעמים. באותו הזמן פשוט אהבתי את זה והמפגש עם ישראל גרם לי להתחבר מחדש למשהו מפוספס באישיות שלי והפך אותי לשלם. אגב, גם ההפך קרה: ישראלים שפגשתי מאוד התחברו אלי בדיוק מאותן הסיבות. הם זיהו באנגלי שבי איזה משהו שהיה חסר להם גם. ככה שבעצם יש משהו מאוד מתאים בין אנגלים וישראלים, ואני מוצא את זה גם עם בת הזוג שלי רותם. משום שהיא ישראלית, יש לה המון תכונות שאני מאוד מעריץ ואין לי אותן, והיא מרגישה ככה כלפי".

      נינט: למעשה מצאת את החלק החסר אצלך פה?

      סטיבן: "כן. אני חושב שמאוד השתניתי בזכות המפגש עם ישראל. הפכתי לחם יותר בזכות ההשפעה של רותם עלי".

      נינט: אני חושבת שהבחנתי בשינוי מאז שהכרנו. אני מרגישה את ההשפעה של רותם עליך. קודם כל אתה מחייך, המון. זה שינוי קיצוני, אתה לא מחייך אף פעם, סטיבן!

      סטיבן: "זה נכון, בדרך כלל אני מחייך מבפנים".

      נינט: אתה מרשה לעצמך להיות מאושר יותר בניגוד לפעם, אני צודקת?

      סטיבן: "יש בזה משהו, וזה אפילו משתקף במוזיקה שאני יוצר. האלבום האחרון שלי הוא כמעט שמח".

      נינט טייב עם כובע ומטפחת בפסטיבל הסדרות של קאן אפריל 2018 (GettyImages)
      "הזמן אוזל". על תקן המראיינת: נינט טייב (צילום: GettyImages)

      נינט: בדיוק באתי לשאול אותך על השירים שאתה כותב. אתה כותב היום בצורה שונה מבעבר? הביקורים התדירים במדינה יוצאת דופן כמו ישראל השפיעו על הכתיבה שלך בכלל?

      סטיבן: "אני נוטה לכתוב שירים מלנכוליים, זו הנטייה הטבעית שלי וזה לא השתנה לגמרי. יש גם המון מלנכוליה בתרבות הישראלית, גם אביב גפן כותב הרבה על עצב ובדידות. זה מה שיפה בתרבות הישראלית. הקיצוניות הרגשית מאוד מגוונת, יש הרבה שמחה, עצב ותשוקה. זה לא שייך רק לישראלים, גם איטלקים הם כאלה אגב. אבל אני תמיד הייתי מאוד מאוזן ללא שינויים קיצוניים. ברור גם שלבלות הרבה זמן בישראל השפיע עלי. אני לא יודע להגיד עד כמה זה השפיע על המוזיקה שלי אבל אני בטוח שבאופן כזה או אחר זה השפיע".

      נינט: אתה חושב שאתה כותב ממקום עצוב?

      סטיבן: "זו באמת שאלה מורכבת, ואני בטוח שאת שואלת אותה גם את עצמך לפעמים. העניין הוא שיש משהו מאוד טרגי במתנה הזו שנקראת חיים. אנחנו מבלים המון זמן בחיפוש אחר דברים - הצלחה, אושר, בני זוג, עבודה שתעשה אותנו שמחים - וכל זמן החיפוש הזה אנחנו מודעים לכך שהזמן אוזל לנו".

      נינט: אני לא מאמינה שאתה אומר את זה. אני מתמודדת עם התחושה הזו כרגע, שהזמן פשוט אוזל ולא מספיק.

      סטיבן: "אני חושב שכל אמן מתמודד בדיוק עם השאלה הזו. בדרכים מסוימות אתה מנסה לתפוס את הרגע, את המהות של החיים. לענות על השאלה מה הם החיים ומה המשמעות שלהם. אני יודע שאת אדם מאמין ואני לא, אז אולי אצלך זה שונה".

      נינט: האמת שלא, אני מאמינה באלוהים אבל בתפיסת העולם שלי אני מרגישה בדיוק אותו דבר. אני מתעסקת המון בזמן, ברצון להפוך אותו, לשנות אותו, לעצור אותו, לתפוס אותו. אני יודעת שגם אצלך נושא הזמן והחרטה חוזר המון. על מה באמת אתה הכי מתחרט?

      סטיבן: "אני חושב שהחיים הם תהליך של למידה מה אתה לא אוהב ומה אתה לא צריך לעשות. חרטה היא רק שלא הצלחת להבין את זה בשלב מוקדם יותר בחיים. יכולת לחסוך לעצמך מלא בולשיט וניסיונות לרצות אחרים ולא להיות אתה. אבל זו הנקודה, החיים הם תהליך של ללמוד להיות יותר בטוח במי שאתה. יש משהו יפה בחרטה בעיני, אצלי זה הולך עם תחושה של נוסטלגיה. נוסטלגיה בשבילי זה להסתכל על משהו בעבר שלך בחיוך ובחמלה אבל בו בזמן יש בזה משהו עצוב כי אתה מבין שהרגע הזה שאתה צופה בו חלף ולא יחזור. חרטה זה משהו שהולך עם זה כי אלה רגעים של אושר שלא תחווה שוב, כמו הנשיקה הראשונה שלך, הפעם הראשונה שהתאהבת, הפעם הראשונה ששמעת לד זפלין. וזה מסוג הדברים שהם חלק מהחיים אבל גם עטופים קצת במלנכוליה וצביטה של חרטה. זה לא אומר שאתה לא יכול להיות מאושר, כי כמו שאמרת אני תופס את עצמי כאדם מאוד מאוזן ושמח, אבל יש משהו בכל המסע של החיים שהוא מלנכולי בבסיס שלו".

      נינט: אתה כל כך צודק. אני מרגישה שאתה בתוך הראש שלי, רואה את המחשבות שלי.

      סטיבן: "אני חושב שזה אפשרי לשאול את השאלות האלה ועדיין להיות אדם עם טמפרמנט שמח וגישה חיובית לחיים, רק צריך למצוא את האיזון הזה".

      נינט: כשכתבת את השיר Pariah, אמרת לי שחשבת שנשיר אותו יחד כשכתבת אותו. קודם כל תודה כי זה שיר מדהים. אני זוכרת גם שניהלנו שיחה מאחורי הקלעים של אחת ההופעות בדיוק על הדברים האלה: על החיים, על זמן, על מוות ועצבות. אתה יודע שאתה אדם מעורר השראה, נכון?

      סטיבן: "האמת שאני לא מרגיש שאני מעורר השראה אבל אם את אומרת אז זה מדהים לשמוע. אני חושב שיש אנשים שיכולים למצוא השראה בכך שהם רואים אותי כמי שעושה בדיוק מה שהוא רוצה לעשות בלי להתפשר. לא כולם חיים בצורה הזו. הרבה אנשים מתוכנתים לחשוב שהם צריכים להתנהג בצורה מסוימת ולרצות אחרים. אני אמנם רחוק מלהיות המוזיקאי הכי מצליח אבל יצרתי לי עולם עם בסיס מעריצים נאמן ואני עושה את בדיוק את המוזיקה שאני רוצה לעשות. למרות שהייתי שמח להיות מפורסם כמו תום יורק - ואני לא - אני לא מתלונן על זה".

      נינט: מה, היית רוצה להיות מפורסם יותר?

      סטיבן: "כן. אני חולם להיות כוכב פופ ענק, יש לי את הקללה הזאת לפעמים".

      נינט: אני לא מאמינה, זה הכי לא מתאים לך. למה בעצם? כדי להגיע ליותר אנשים?

      "גם. אבל יש עוד סיבות. כשאני גדלתי, הכוכבים הכי גדולים היו פרינס ומייקל ג'קסון. היה משהו קסום באופן שבו הם לא היו נגישים. אני לא חושב שיש לי אפילו חצי מהכריזמה והכישרון שלהם אבל לגלות אותם כילד גרם לחלק קטן בתוכי לחשוב שזה מדהים להיות כל כך גדול. עם זאת, מעולם לא נתתי לחלק הזה להשפיע על האופן שבו אני עושה מוזיקה ולהתפשר על האומנות שלי כדי לנסות להתאים אותה לטעם של אנשים אחרים ולהפוך אותה לפופולרית. מרגע שעשיתי את המוזיקה שאני רוצה לעשות יש לי תסכול מסוים, כי מנקודת המבט שלי המוזיקה שאני עושה היא לא קשה לעיכול או לא נגישה אז הייתי שמח אם יותר אנשים היו נהנים ממנה ומכירים אותה".

      נינט: אני מופתעת לשמוע את זה, לא היה לי מושג.

      סטיבן: "לך אין את זה לפעמים?"

      נינט: אני מגיעה ממקום אחר, ברור שאני רוצה שאנשים יכירו את המוזיקה שלי. אני לא חושבת שיש אמן שלא רוצה את זה, אבל זו לא הסיבה לעשייה שלי. אני מאמינה שכשאתה יוצר משהו - אתה צריך לחלוק אותו עם העולם. החלק של להיות מפורסמת פחות מעסיק אותי היום. בעיני, הפרסום הוא תוצר לוואי של האמנות והכי חשוב בסופו של דבר הוא להגיע לכמה שיותר אנשים בזכות המוזיקה.

      סטיבן: "את באת באמת מהמקום הזה, של הסלבריטאות. הייתה לך את החוויה הזו ולא נהנית ממנה אז יצאת מהצד השני של החוויה הזו והמצאת את עצמך מחדש. אני לא אומר שהייתי רוצה את הסוג הזה של הסלבריטאות אבל חלק ממני עדיין היה רוצה שתהיה לי את ההכרה הזו שאוכל להיות על במות ענק, לפתוח פסטיבלים כמו קואוצ'לה ולחוות את החוויה שבה קהל מאסיבי עצום שר יחד איתי את השירים שלי".

      נינט: אבל אתה בדרך לשם, לא?

      סטיבן: "אני בנקודה שאני לא אהיה כוכב פופ במובן הזה ואני מכיר בזה ביני לבין עצמי, אבל עדיין יש לי שאיפות להגיע לכמה שיותר אנשים, ושתהיה לי יותר נוכחות בתקשורת. כשאני מגיע לארה"ב, למשל, לרוב מתעלמים ממני. זה תמיד היה ככה וזה מתסכל. קחי למשל את התכנית Later בהנחיית ג'ולס הולנד (תכנית אירוח בריטית פופולרית). כולם התארחו שם חוץ ממני מהסיבה הפשוטה שמעולם לא הוזמנתי. אחת הסיבות לזה היא בגלל שהמוזיקה שלי מעולם לא הייתה טרנדית ואופנתית במיוחד באנגליה. אולי זו הדרך שלי להסביר את התסכול שלי כי הייתי שמח לעשות דברים מהסוג הזה כדי שיותר אנשים ייחשפו למוזיקה שלי. עדיין יש לי תסכול מזה ומלחמה ביני לבין עצמי".

      נינט: אני מופתעת כי לא חשבתי שאכפת לך.

      סטיבן: "אכפת לי. זה לא מדיר שינה מעיני אבל זו אחת הסיבות שאני עדיין עובד מאוד קשה. הייתי רוצה שהמוזיקה שלי והשם שלי יחיו אחריי, שאני אוכל להשאיר פיסות של אלמותיות אחרי מותי".

      נינט: מה המטרה שלך? מה היעד הסופי? מה צריך לקרות שתגיד 'זהו, אני יכול למות בשקט'?

      סטיבן: "החיים הם מסע שאין לו סוף ממש מספק. המסע הוא הפואנטה ומה שנותן לחיים משמעות. אני כל הזמן אומר שכל אלבום שלי הוא אחר, אני אוהב לשנות את המוזיקה שלי כל הזמן, גם האלבום החדש שלי עכשיו שונה מכל מה שעשיתי עד היום ואני אוהב את זה. דיברנו על זה גם בעבר, על הרעיון שאתה לא נותן לקהל את מה שהוא מצפה לשמוע אלא בא אליו ואומר לו 'יש לי פה משהו קצת שונה להשמיע לך ואולי לא תבין אותו על ההתחלה אבל אני מקווה שתיתן לי את הכבוד וההזדמנות להשמיע לך אותו ולראות אם תאהב אותו'. אני חושב שזה מה שדייוויד בואי והביטלס עשו, וזה מה שאמן גדול עושה. הוא מתעמת עם הקהל שלו וממציא את עצמו מחדש. גם סטנלי קובריק בקולנוע. זה מה שהופך את החיים למעניינים".

      נינט: זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר. בהתחלה בישראל כולם חשבו שהשתגעתי. לא הבינו למה אני עושה את מה שאני עושה ואת הכיוון הרוקיסטי שהלכתי אליו. אני רק מחפשת דרכים חדשות לבטא את עצמי.

      סטיבן: "אני יודע שהיה לך קשה להתמודד עם זה וזה בטח לא קל. אני מאמין שאנשים בסוף מבינים שזה סימן של אמן גדול, כי אמן הוא לא מישהו שנועד לשעשע ולרצות אנשים, הוא מישהו שיש לו שליחות שנובעת ממשהו עמוק בתוכו. זו דרך לא קלה לצעוד בה. במובן הזה אני מעדיף את הקריירה שהייתה לי, עם כל התסכולים וההתעלמות מהמדיה שדיברנו עליהם מקודם, אבל עם יושרה אומנותית ונאמנות לעצמי, מאשר קריירה של כוכב פופ שנעלם אחרי שנים ושאף אחד לא זוכר את השם שלו כי ליצירה לא היה תוכן משמעותי שהיה על זמני".

      נינט: אם הייתי שואלת אותך איזו עצה תוכל לתת למוזיקאי בתחילת הדרך, מה היית אומר?

      סטיבן: "הייתי אומר לו, 'תעשה את זה כי אתה אוהב את זה. אל תחשוב אם יהיה לזה קהל, כי אם אתה תעשה את מה שאתה באמת מאמין בו ונובע ישירות מהאישיות שלך אני מבטיח לך שהקהל יבוא. אל תחשוב על מה הקהל רוצה או מצפה לו ולמען השם אל תנסה להשתלב במה שמצליח ואופנתי כרגע, זה הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות'. כל השאר זה פשוט למצוא את הקול המוזיקלי שלך".

      נינט: ברגע שיש לך את הקול הזה, אתה יכול לצאת למסע הזה. הוא קשה. הוא גם השטן וגם המלאך. אבל צריך לקבל את זה ולהישאר עם עיניים פתוחות ולב פתוח.

      סטיבן: "נכון. וגם להבין שאין חוקים, כי אף אחד לא באמת יודע משהו על התעשייה הזאת, ומה גורם למוזיקה לגעת באנשים ומה הופך שיר ללהיט. אז אם מישהו אומר לי שאני לא עושה את זה נכון ושאני צריך לעשות את זה אחרת, אני לא מקשיב כי אין לזה חוקים, אין חוקים לאמנות".

      נינט: סטיבן, היה ממש כיף לדבר איתך. נתראה בישראל?

      סטיבן: "ברור".

      נינט: אתה הולך לשתות איתי בישראל או שאתה הולך להישאר סחי?

      סטיבן: "בטח שאשתה איתך".

      נינט: אתה מבטיח?

      סטיבן: "כן, כן. אני תמיד שותה בישראל. אני הופך לחיית מסיבות".

      נינט: "מעולה. נשתה ויסקי, כן?"

      סטיבן: "חשבתי על סיידר".

      נינט: סיידר?! סטיבן, אתה לא יכול לומר את הדברים האלו כאן. סיידר זה לא משקה.

      סטיבן: "ברור שזה משקה".

      נינט: אני מתכוונת למשקה אמיתי. תשתה איתי ויסקי.

      סטיבן: "אולי אולי אסכים לוודקה".

      נינט: אין, אתה לא ייאמן.