קריאת האוהב

בעוד הארץ רועשת סביב הצנזורה המפוקפקת שהוטלה על "ג'נין, ג'נין", מבצעת מערכת "וואלה! תרבות" פעולת הסתננות כואבת מאחורי גבו של האויב. הדבר האחרון שהיה לי כוח אליו אתמול בבוקר כשהתעוררתי לקול מטר הרעמים, היה להתעמת דרך האינטרנט עם הרפלקסים הליברליים המעופשים שלי. אבל זה מה שרשימתו של ניסן שור על בוב דילן גרמה לי לעשות, לצערי. בעוד אני מתרעם על הצנזורה הפחדנית שהוטלה על סרטו של מוחמד בכרי, גיליתי כמה הפתיחות המחשבתית שלי עשויה להיות צרה וחד צדדית, שכן התגובה המיידית שלי היתה שמאמרו של מר שור מחייב צנזורה אלימה. באופן אינסטינקטיבי, באמת נראה לי מסוכן שילדים יקראו כאלו דברים.

אשתדל להתחמק מהאינטר-טקסטואליות שניסן חוטא בה בביקורתו. הריק שאנחנו חיים בתוכו, כאנשים וכמבקרים, גורם לנו לבזבז המון מילים שמשוטטות בחלל חסר התועלת של העיתונות הישראלית. אין פיתוי גדול יותר מלהזכיר את רון מיברג בביקורת על דילן, ולעשות שימוש פנימי בשגריר האמריקנה הזה כדי לקבוע עמדה מנוגדת. כמובן שזאת האשמה שקודם כל אני מפנה לעצמי, והנה, לא אתאפק ואומר שעד כמה שאין זו חוכמה גדולה, בסכסוך המתוקשר בין ניסן שור לאבישי מתיה אני תומך ללא עוררין בראשון. אבל העניין הוא שזה בדיוק המקום להתייחס בחרדת קודש מסוימת ליצירתו של בוב דילן. במציאות בה הדיבור על אמת ועל תוכן הופך להיות כל כך קשה ומופרך, דילן הוא שריד נדיר לדבר אחר. וכמה שההיסטוריה שלו, ושלנו, רצופה כישלונות לגעת בדבר הזה, הוא נשאר אחד היוצרים שהכי התקרב לכך.

הטיעון הממשי היחיד שניסן מעלה הוא שדוד בוב מזכיר לו את דני ליטני. מצטער, אי אפשר לכתוב כאלו דברים. הם גובלים בהסתה. זה כמו לכתוב שאתה לא אוהב את מאיר שטרית בגלל מיקי גבע. או שלא בדיוק. בכל אופן, לפעמים בדיחות טובות לא יכולות לכפר על טיעונים בלתי אפשריים. ולא שאני מתכוון לרכוש את אוסף הבוטלגים המהודר של דילן. גם אני אעדיף להשקיע את מעותיי בטאליב קוואלי החדש, לפי המלצתו של ניסן. השכלתי הדילנית מסתכמת בערך בארבעה דיסקים שאני מכיר על בוריים, ועוד הלהיטים המתבקשים. אבל מכאן ועד להזכיר את אותו רוברט זימרמן ברשימה אחת עם דני ליטני ודני רובס, ולרמוז בכך שהתמורה הרוחנית שהוא מעניק לנו קשורה באיזשהו אופן רלבנטי לקיומם של שני הליצים הללו, הדרך ארוכה ורצופה גשמים כבדים שעומדים לרדת.

לסיכום - בוב דילן אמנם לא משתייך לאגף הפולק האמריקאי שמחזיק בדעות רפובליקאיות, דוגמת קלינט איסטווד, האנטר ס. תומפסון, ניל יאנג וג'וני קאש, אבל בכל זאת, ביחס אליו יש לנקוט מידה מסוימת של שמרנות. המחשבה שאפילו אדם אחד בלבד עשוי להירתע מלנסות ולהקשיב לבוב דילן בעקבות דברי הבלע שנכתבו כאן אתמול, ללא ספק מחייבת פיקוח נרחב יותר על החומרים העולים לאוויר אתר האינטרנט. מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית, כשבכל דור ודור עולים עלינו לכלותינו. להם יש 22 מדינות, ולנו רק אחת. שלא לדבר על האויבים מבית שקורעים את העם. אנשים פה הרי שכחו מה זה להיות יהודים. ומצידי שתישרף המדינה, עם כל הסינמטקים שלה, והביילינים שלה, וכל היפי נפש השנקינאים, ואלה שמרשים לעצמם להתלכלך על אנשים שבנו את המדינה הזו בלי טיפת כבוד. דמוקרטיה הם רוצים? חופש דיבור? נראה אותם מדברים ככה בסוריה, מיד נותנים להם כדור בראש.